הטור של אפרת, טור מספר 5 – בעיות שינה בסוף ההריון, או – איך יודעים שבא תשיעי?
בשלוש לפנות בוקר התעוררתי ואפי זב דם. תמיד כשיורד דם מהאף אני מרגישה כמו ילדה קטנה, אז ירד לי הרבה דם מהאף וזה תמיד תפס אותי לא מוכנה, נראה לי שעדיין יש לי טראומה מדם מהאף. אני תוקעת מהר נייר טואלט בנחיר וסופגת את האדום האדום הזה. זו תופעה די נפוצה בהריון, אני מזכירה לעצמי, בגוף שלי מסתובבות פי 3 כדוריות דם אדומות, כלי הדם שלי יותר רגישים, כנראה בגלל שקינחתי בנחישות כל הערב פרץ לו זרם הדם הזה. טוב יאללא חוזרים למיטה.
נשכבת, סתום לי הנחיר השמאלי מהדם והימני מנזלת, אני קמה לקנח ונשכבת בחזרה. עדיין סתום, איך אפשר לישון ככה? אני מושיטה יד למעל המיטה מגששת באפלה, מוצאת “טיפות אף של תינוקים” ומרססת אל הנחיר הימני. קצת הקלה. אני מסתובבת לשנות תנוחה.
הופס, צרבת עולה בגרוני ואני משתעלת אותה בטירוף החוצה מחכה שתעבור, כרגיל, אני מנסה להתעלם ממנה. לא עוברת. אני מקללת את כל הקמח הלבן שהכנסתי לתוכי ביומיים האחרונים ומגששת אחר כוס החלב שליד הטיפות אף, שליד השמן אקליפטוס, שליד כוס המים, שליד ערימות הספרים וערימות נייר הטואלט. הגעתי, שתיתי, הצרבת כובתה.
אני משנה תנוחה, הופס הקטן מהבטן מתיישב לי על השלפוחית, אני מזדחלת החוצה מהפוך, מנסה לא להכניס אויר קר ומיותר לקירור הגבר ששוכב שם. הולכת להטיל את מימי (סמ”ק וחצי), חוזרת ושוקעת לכרית שוב, מסתבר שאם אני שוכבת על צד שמאל לא נוח לי לנשום ואם אני שוכבת על ימין הצרבת לא מתאפקת ובאה… אמממ OK נוסיף עוד כרית ונראה מה קורה.
אני מורמת על שתי כריות קטנות נושמת יחסית בסדר, עוצמת את העיניים ומגלה שאני נורא ערנית (שלוש בלילה?), מה העיניינים? אני שואלת את עצמי והראש מתחיל להתעסק בסידורי הבית לקראת הלידה, בסידורי התיק שצריך לארגן לאורי כשהוא ילך לסבים, כל מיני דברים שצריך להראות לאבא שלו שידע כשאני לא בבית (נגיד, איפה החולצות העבות של אורי). אני מתכננת את מחר, את מחרתיים, את מה אני אוכל שלושה ימים קדימה, את המיילים שאני צריכה לשלוח, את הטלפונים שאני צריכה לעשות, את הכתבות שאני רוצה לכתוב, את האנשים שאני צריכה לפגוש, את החלומות שאני צריכה להגשים, שבהדרגה מתערבבים בחלומות “האמיתיים” שלי עת עיני מתחילות לכאוב מעייפות.
הופס.. הצרבת מכה שוב משום מקום, איכס איכס, אני מתרוממת במיטה, כבר מחליטה שכל העניין הזה של שינה הוא כנראה מיותר הלילה. מקנחת את האף מהנזלת והתוצרים הנוספים. נושמת בישיבה, מוסיפה ומעלה עוד כרית לערימה. טוב הצרבת לא עוזבת, אני קמה לקחת עוד חלב מהמקרר. איך שאני עוברת למצב מאונך מתיישב לי הקטן שבבטן על השלפוחית שוב, אני הולכת איתו לשירותים להטיל את הסמ”ק וחצי.
חוזרת למיטה, נשכבת בישיבה, המחשבות מתערבלות שוב ושוב ולא שוקטות, אני חייבת לכתוב, אני קמה לסלון ומדליקה פנס קטן וכותבת על פתק את כל הדברים שלא יציקו לי במחשבה יותר, שאני אוכל לישון בשקט. אני חוזרת למיטה, מנסה להתארגן על איזשהו צד, מסמנת וי על זה שאין ניזול ואין צרבת (בינתיים) הגיחוך שבמצבי (אני ממש סרט מצויר של עצמי) מכתיב לי את הטור הזה בראש ואז אורי צועק לאמא שלו, אני תוקעת מרפק לאבא שלו ואבא שלו יוצא למסע הנשיאה הלילי. אורי מגיע למיטה שלנו כשהוא ישן לחלוטין, גם אבא שלו, ושניהם ממשיכים לישון לידי.
שוב נוזל לי האף ואני מתרוממת, השלפוחית נלחצת ואני מזדחלת החוצה לשירותים, הפעם משתדלת לא להעיר שני גברים ישנים בהתנהלות הפילית שלי ברוורס איטי מהמיטה אל הרצפה, אל השירותים ובחזרה. אורי באקט מפתיע ומנומנם מודיע שהוא רוצה את אבא ועובר לישון בינינו, מיד הוא מרביץ אימון אופניים מהיר כדי להסיר מעצמו את הפוך הזוגי, אנחנו נשארים חשופים בחצי גוף.
הוא נרדם שוב, או כך נדמה ואנחנו מתכסים שוב, או כך נדמה. כשאורי מבין שלא יוכל לחמוק מהשמיכה בבעיטות הוא מתארגן במיטה בצורה שאינה משתמעת לשני פנים, או בעצם משתמעת מאוד לשני פנים: התלתלים שלו בפנים שלי והרגליים שלו בפנים של בעלי היקר. הופס ילד חמוד אתה חוזר לצד השני, בין הבטן של אמא לקיר לא תציק לך אף שמיכה וגם לא תוכל הרבה לזוז, וגם זה הצד הטוב לצרבת, חבל רק שהשלפוחית נלחצה שוב, אני מתעלמת, יאללה… זה רק סמ”ק וחצי.
אח, חודש תשיעי בפתח וכולם במתח…
עם כל הקושי יש כמה דברים מפתיעים לטובה: הצרבות הגיעו מאוחר הפעם וגם, אני זוכרת, שבהריון הקודם היה לי הרבה פחות מקום במיטה, וזה היה עם פחות ילד (אני חושבת שזה פשוט שבעלי הגיע למומחיות שיא בשינה בחד-מימד, קרש קטן שומר עליו שהוא לא יפול מהמיטה, הוא נצמד אליו חזק בלילה כך שנשאר מספיק מקום לפילים ולפעילים שבינינו).
מזל שכל העניין התחיל בשלוש, זה מאפשר לי להרדם לעוד שעה קלה לפני שהשעון מצלצל… מישהו בטח צריך ללכת לעבודה, מי שזה לא יהיה הוא ידע על מה שקרה בלילה רק מלקרוא את הטור הזה. כשהשעון מצלצל אני מוצאת את עצמי, על שלוש כריות בין שני גברים (כשאנחנו לא מחשיבים עדיין את זה שבועט מבפנים, בעיקר כשהוא שומע שאחיו הגדול מגיע) ואחד אלוהינו, גם הוא מנומנם עדיין. מישהו מנשק אותי ואומר לי שאני יכולה לישון עוד אם אני עייפה. אני מנמנמת, שניה וחצי לאחר שהמפתח מסתובב בדלת אני שומעת “אמא!!” ואני קמה. עוד יום חדש מתחיל בחיוך…
להתראות בטורים הבאים, לפני או אחרי הלידה
אפרת לאור
בחזרה לדף הכותבת – הטור של אפרת
