שקט אצלה, אך הכל מסביב רועש וגועש קולות הילדים מסביב ובתוכה יש שקט. שקט שלא יכלה להסבירו. היא שלחה את אחיה הקטן לבקש את האישה המיילדת. מנסה להתכנס לתוך גופה, והיא יודעת עמוק בפנים למרות החרדה, שגופה יודעת כיצד ללדת. הרכות שבה, העובדה שנולדה אישה. היא יודעת עוד מהיותה ילדה קטנה שגופה לא יאכזב אותה. היא יודעת כיצד ללדת את תינוקה החי בועט בתוכה. היא ממתינה בשקט, מנסה למצוא לה פינה שקטה שבה תוכל להמתין למיילדת.
היא מחפשת בעינה, כאילו סורקת את השטח כדי למצוא את העץ המתאים., צריך להיות זה עץ גדול, שעליו הגדולים יסתירו את גופה וענפיו העבוטים יסוככו ויגנו עליה מפני עיניהם השובבה של ילדי הכפר. היא מנתקת את עצמה מהסביבה ומתרכזת בצירים ובכאב, חושיה אשר התחדדו לפתע שומעים למרחוק את פסיעותיה של המיילדת, היא נרגעת, עכשיו היא יודעת שהכל יהייה בסדר. האישה הזו יודעת להרגיע את נשימותיה המפוחדות, יודעת להסביר לה מה היא מרגישה, יודעת לכוון אותה לתהליך הלידה בבטחה.
הצירים מתחילים להיות תכופים וכואבים יותר, היא מנסה לצעוק מעוצמת הכאב המתגבר אך האישה המיילדת מנחה אותה להתרכז בנשימותיה ולהוציא את האוויר בנשיפה. שין ארוכה תעשה את העבודה היא אומרת, לנשוף עם השין השורקת. היא מנגבת את מצחה ומרגיעה. האישה המיילדת פוסעת משם בחיפוש אחר עלים צעירים ורעננים שיהיו מצע לקבלת תינוקה הקטן בבואו לעולם. יש שקט בתוכה, היא מזהה את מקורו. זה השקט שהמיילדת משרה עליה. היא נושפת בשין הארוכה המלווה כל ציר. ללדת בשקט אומרת היא לעצמה, ללדת בשקט!
מאז אותה חווית לידה אוטנטית עברו עשרות ומאות שנים, אך עדין ניתן למצוא עוד שבטים נידחים שכך נשות השבט יולדות את צאציהם. אנחנו נמצאים בעידן אחר, בעידן שבו המודרניזציה השתלטה על חיינו, אנחנו מוצאות את עצמנו בחדרי לידה בתוך בתי חולים, בחדרים קרים ומנוכרים, ולא אחת אנחנו שואלות את עצמנו : האם השינוי החברתי והתפיסתי של חויית הלידה הוא בהכרח נכון? האם הכנסת הנשים ההרות לחדרי הלידה היא אכן התפיסה המנצחת או שמא איבדנו בדרך כל זכר לאותה אוטנטיות שגרמה לנו ללדת בצורה הכי טבעית והטהורה שהטבע יצר?.
הרבה נאמר, נכתב ודובר על תהליך הלידה. התהליך עצמו הוא מדהים ונפלא, אך ישנה נקודה מאוד פגיעה בבטן ההריונית. אותה נקודה הגורמת לסערת רוחות ורגשות בין מגזרים מקצועיים שונים. המגזר הרפואי טוען שתחום זה הינו הטריטוריה שלו בלבד, ואין שום פתח או רצון לצירוף מגזרים פרא רפואיים אל תוך התהליך, ומסיבה זו ואחרות סגרו את חדרי הלידה לכניסתם של דולות. בעוד שהמגזר השני טוען, שלידה היא חוויה אוטנטית ויש להחזיר "עטרה ליושנה". התערבויות רפואיות בתוך התהליך רק גורמות לפגיעה בריקמה העדינה והדקה של היולדת ותינוקה.
אל לנו לבטל במחי יד את המצבים האקוטיים, שבהם התערבות רפואית נחוצה להצלת חיים ותודה לאל על כך שאנו בעידן שבו הרפואה מפותחת כל כך אלא שאולי רק אז צריכה לבוא ההתערבות. ואכן אני מנצלת במה זו כדי לשבח את מלכתן הקדושה של המיילדות וצוות הרפואי אשר עושים ימים כלילות בהצלת חיי אדם.וכמו בכל עימות יש צד שמרוויח וצד שנפגע. הצד שנפגע הוא כמובן הנשים ההרות שלא זוכות להכניס איתן תומכות לידה לתוך בתי החולים. תומכות אשר מרביתן תופסות את התפקיד כשליחות, אשר רוצות רק להביא מרגוע ושקט לנשים היקרות הנמצאות בתהליך היפה אך הכואב.אין זה מעניינה של הדולה להתעמת עם הצוות המקצועי, נהפוך הוא, היא זו שאמורה להביא מרגוע ליולדת בשעות הארוכות שלה בחדר הלידה ללא נוכחות הצוות הרפואי.
לכבוד השנה החדשה שתבוא עלינו לטובה אתפלל יחד עם חברותי תומכות הלידה לשינוי שיגיע. שמאבקי הכח והאגו יונחו בצד ויחד בשיתוף פעולה נביא את הנשים ההרות, אחיותינו המבקשות ללדת לעבור חווית לידה אוטנטית, וזורמת, לידה כזו שתהייה זיכרון של חוויה נעימה.
ללדת בשקט נכתב ערב ראש השנה תשע"א ע"י איילת שחר, דולה תומכת לידה.
הקליקו לדף של איילת שחר