הומאופתיה היא אחת משיטות הטיפול של הרפואה המשלימה. מקור השם לקוח מהיוונית, צרוף של הומויוס עם פאתוס, כלומר דמיון למחלה כלשהי, שהוא הבסיס של ההומיאופתיה, לפיה ניתן לטפל בחולים באמצעות חומרים שאם יינתנו לאנשים בריאים, הם יגרמו לסימפטומים דומים לאלו של המחלה עצמה. את השיטה ההומאופתית פיתח והגדיר לראשונה במאה ה-18 רופא גרמני בשם סמואל האנמן.
לצורך טיפול הומיאופתי משתמשים בתמציות טבעיות הקרויות "רמדי", שעוברות תהליכי הכנה מיוחדים ומדויקים. המטפלים ההומיאופתים מאמינים כי תמציות אלו יכולות לעורר את כוחות הריפוי הטבעיים של הגוף ובכך מאיצות ומזרזות את תהליך ההחלמה של החולה.
ההומיאופתיה היא שיטת ריפוי עתיקה המבוססת על האמונה בכך שכוחות הריפוי טמונים באדם ובעזרת המיצוי ההומיאופתי ניתן לעורר את כוחות הריפוי הללו לפעולה. העיקרון הראשון של השיטה הוא "דומה בדומה מרפא" ומכאן נגזר שמה של השיטה הומיאו (דומה), פתיה (סבל), כלומר סבל דומה. חומר שעלול להזיק בכמות גדולה, יוכל לגרום לתגובה הפוכה, אם יינתן בכמות מצומצמת. וכך, במקום לגרום לחולי הוא יעורר את כוחות הריפוי של האדם ויסייע לו להילחם בחולי. בדומה למערכת החיסון והחיסונים, המבוססים על חשיפת הגוף לחומר מחולל המחלה, בצורה מדוללת ומוחלשת ובכמות קטנה, על מנת להמריץ את מערכת החיסון להילחם במחולל ולחסן את הגוף מפניו.
כבר בעת העתיקה כתב היפוקרטס: "באמצעות הדומה, המחלה נוצרת, ועל פי יישום הדומה, היא נרפאת", אך הראשון שבדק הלכה למעשה את עקרון הדומה בדומה היה רופא כימאי בשם דר' סמואל הנמן , שעסק בתרגום ספרי רפואה לפרנסתו. אחד הספרים אותם תרגם היה של דר' ויליאם קאלן ובו תיאור של צמח הכינין, אשר יכול לרפא את מחלת המלריה. הנמן רצה להבין מדוע יש לכינין יכולת לרפא את המלריה ובצעד נועז החליט לנסות את התרופה על עצמו. תסמינים של מחלת המלריה הופיעו בגופו בכל זמן שהמשיך ליטול את התרופה והוא הסיק שהסיבה שהכינין מצליח לרפא את המלריה היא בגלל יכולתו ליצור תסמינים דומים למחלה אצל אדם בריא, ואילו כשאדם חולה מלריה ייטול ממנה כמויות קטנות הוא יחלים. זהו חוק "הדומה בדומה מרפא".
כיצד מכינים תרופה הומיאופתית?
דר' הנמן המשיך לערוך ניסויים וגילה את חוק המינון המזערי. התרופות ההומיאופתיות (רמדי) עשויות מחומרים טבעיים בלבד מהחי, מהצומח וממינרלים. הנמן פיתח תהליך בו עברה כל רמדי דילול ולאחריו ניעור חזק. הנמן סבר שהניעור החזק משחרר את האנרגיה של החומר.
במהלך ניסוייו, הוא הופתע לגלות שהרמדיס שעברו את התהליך פעלו במהירות וביעילות גדולה יותר וללא החמרות כמו בתמיסות המרוכזות. למרות שהיו חלשות יותר, היתה עוצמתן חזקה פי כמה ולכן הנמן כינה את התהליך המתאר את דילולה, או את חוזקה של הרמדי - "העצמה" ובשפה המקצועית "פוטנץ".
הנמן המשיך לחקור ולבדוק, המשיך לדלל יותר ויותר את החומרים ולמרבה הפלא, למרות שהתרופות היו מדוללות במידה כזו שלא נותרה בהן אפילו מולקולה אחת של חומר - עוצמתן הלכה וגדלה.
מחלות אקוטיות וכרוניות
בהומיאופתיה ממיינים את המחלות לאקוטיות וכרוניות. במחלה אקוטית, נעשה האדם חולה במהירות, המחלה מתנהלת ואחר כך נעלמת (למשל הצטננות). זאת, לעומת מחלות כרוניות, בהן החולי הוא ממושך ומתמשך, או חוזר.