.
חדשות

ברוכים הבאים לאמא אדמה

המתחם שלנו ברחוב הבנים סגור.
קורסי הכנה ללידה עם שרי המיילדת ממשיכים כל העת. להרשמה השאירו פרטים בטלפון
09-7408693 או סמסו ישירות לשרי 050-7950411 והיא תחזור אליכן בהקדם.
לקניית אלופירסט בהוד השרון ברוב שעות היממה וגם בסופי שבוע סמסו 050-7950410

לקנייה מקוונת ומאובטחת באתר החברה (מחירים מסובסדים למשלוח עד הבית) הקליקו קניית אלופירסט באינטרנט

שרי קרוכמל, פרט להיותה מנהלת אמא אדמה היא גם מיילדת בית. לפרטים הקליקו מיילדת בית

לתיאום עם שרי סמסו 050-7950411

אצלנו ניתן להשיג: תרסיס אלופירסט לאחר לידה, כריות הנקה, פארטוקל (קל לידה) ועוד. לתיאום קניה בהוד השרון 050-7950410

יצירת קשר
שם:
דוא"ל:
טלפון:
פרטים:
הרשמה לניוזלטר
יש להקליד את הספרות והאותיות כפי שמופיעות בתמונה
הטלפון של אמא אדמה
 09-7408693
שרי 050-7950411 (עדיף לסמס)
הקורסים מתקיימים בימי שישי בבוקר ובימי שני בערב.
השאירי פרטים בטלפון 050-6944687 ושרי המיילדת תחזור אלייך.
יש כבר אלופירסט בתיק לידה שלך?

כאן תוכלו לקרוא על תרסיס אלופירסט המבוסס על אלוורה, המקל, מחטא ומסייע בהחלמה בעקבות קרעים או חתכים בלידה, או לאחר ניתוח קיסרי - ספריי אלופירסט

לקניית אלופירסט בהוד השרון ברוב שעות היממה וגם בסופי שבוע סמסו 050-7950410

לקנייה מקוונת ומאובטחת באתר החברה (מחירים מסובסדים למשלוח עד הבית) הקליקו קניית אלופירסט באינטרנט


אהבתם? סמנו אהבתי... תודה.
 

לידה מזווית העובר

דרכו של עובר, או: קצת יותר בעדינות בבקשה!

 
חושך רך ונעים, מלטף ועוטף אותי מכל עבר. לפי הצלליות שעל קירות חדרי אני יודע, שעכשיו כבר ערב. האישה שבביתה אני מתגורר, הגיעה סוף סוף הביתה והתיישבה לנוח. מתחשק לי משהו מתוק ואני מדגדג לה בבטן כדי שתבין. היא אומרת שהיא קודם תאכל ארוחת בריאות ורק אחר כך נתחלק בעוגת השוקולד שנשארה מאתמול. בעצם יש לה קצת בחילות עכשיו, אז כנראה שנצטרך לדחות את זה ליותר מאוחר.


אני זז קצת בתוך הבלון שלי, מקשיב להלמות הקבועה של המשאבה שפועמת מעל ראשי, כשלפתע תנועה בלתי מוכרת לוחצת עלי. אני מקווה שזה משהו חד פעמי, אבל לא, תוך כמה דקות משהו מתכווץ עליי שוב.

אני מתחיל קצת לדאוג. נצמד לדפנות החדר השריריות כדי להתגונן, אבל אלה ממהרות להשיב לי בהתכווצות ובדחיפה נוספת. אני אומר לכם, משהו חדש קורה פה היום, מעניין מה זה? 
 

אני דופק ומאותת: "בבקשה להירגע שם, אני רוצה ללכת לישון", אלא שבדיוק אז מגיעה תנועת גל נוספת, שדוחפת אותי הפעם למטה. כנראה שהעסק הולך להיות באמת רציני.
בעלת הבית מתנועעת בחוסר שקט. אני שומע אותה נאנחת מדי פעם. אולי היא נקלעה לצרה כלשהי? אני נהיה שקט מאד. "במקרים כאלה עדיף להמתין בסבלנות", אני אומר לעצמי, מתמכר לחמימות הבועה שלי ולידיעה שאני מוגן ובטוח, כמו שהייתי בחודשים הקודמים.

בעודי מתמכר למדיטציה השלווה שלמדתי לעשות בקורס הכנה ללידה, מגיע לפתע גל ענק, מלווה בסחיטה אדירה של קירות החדר. משהו דוחף אותי בכוח למטה, אל מעבר צר וארוך, חשוך ומפחיד. בבת אחת נצמדים הקירות אל גופי בלחיצה ארוכה, בשעה שחלק גדול מהמים שעוטפים אותי, נוזלים בשטף החוצה ומותירים לי פחות מקום לזוז.
אין ספק, משהו גדול מתרחש, אני כבר ממש חושש.
 
פתאום אני שומע את בעלת הבית מדברת ומזהה את הקול - זאת אמא שלי. היא אומרת לאבא: "תיקח את התיק, אנחנו נוסעים לבית חולים".
"למה בית חולים?" אני שואל את עצמי, "מישהו פה חולה?"
אמא נושמת בקול רם ונושפת ממושכות. אני סומך עליה ועל אבא שידעו איך להתמודד עם המצב החדש. שלושתנו ביחד. השאלה היא אם אפשר לסמוך על המבוגרים של ימינו? הם יודעים מה צריך לעשות עכשיו? הם מוכנים ומתורגלים למצבים כאלה?
 
הדחיפות והדחיקות נעשות תכופות יותר ויותר. אני חייב למצוא אסטרטגיות טובות ונכונות לפעולה, שמעתי שבמקרה כזה הכי טוב זה לשכב על הצד. אני יורד למטה ומגיע אל תעלה שלפתח שלה יש צורת אליפסה רוחבית, לא מתנגד לתנועות ההתכווצות החוזרות ונשנות, המופעלות על בועת המים שאני בתוכה. אני מתכווץ ככל שניתן, מוביל את הסנטר אל החזה, מקפל את רגליי אל בטני והופך להיות קטן ועגול ממש "כמו עובר".
אני נחוש בהחלטה להתמכר למסע החדש ולעשות הכי הטוב שיש ביכולתי לעשות.
 
הכניסה למחילה הצרה לא ממש נעימה. קצת צפוף כאן, אבל עכשיו אין לי כבר ברירה כי דוחפים אותי מלמעלה. אני מתברג כמו ספירלה, עוצם את העיניים וצולל לאיטי כמו אל מעמקי הים. קולות המים סביבי רוחשים, פעימות הדופק של אימי מואצות לקצב שלא הכרתי ואז נרגעות וחוזר חלילה. מבחוץ מישהי שאני לא מכיר צועקת בקול "תלחצי, תלחצי" ואני שומע את אבא מרגיע את אמא. הוא אומר לה שהיא נהדרת ושהיא גיבורה ושעוד מעט זה יגמר. מה צריך להיגמר?

אני רק מקווה שמה שזה לא יהיה, הוא באמת ייגמר מהר ושאוכל לחזור לישון בבועת האושר שלי. אני שמח שבינתיים לפחות צינור ההזנה שלי עדיין דואג לכך שלא ארעב. זהו גם צינור החמצן שמאפשר לדופק שלי להיות מאוזן, למרות שלפעמים הוא יורד ואז אני לא כל כך רגוע.
 
צללתי כבר די עמוק ואני נמצא כמעט בקרקעית המקום המוזר והחשוך הזה. בדיוק כשאני צריך להסתובב, אין לי כל כך מרחב כדי להזיז את הידיים ואת הרגליים. אני מסובב אומנם את הראש, אבל לא מצליח לסובב את הגוף. פתאום, אור חזק חודר דרך פתח אובלי שאליו הגעתי ומישהו ממשש לי את הראש. "תעזבו אותי, זה לא נעים לי", אני צועק ומנסה לזוז ללא הצלחה, אבל אז, ללא כל התרעה, גל אדיר ורב כוח דוחף אותי בישבני לכיוון האור.

אני נדחף, נדחס, מתעוות, מתפתל, אבל אין ברירה, חייבים לצאת כבר מהמקום הצר הזה. פעם אחר פעם אני נדחף בחוזקה, כשלפתע אני שומע את אימי צורחת ומרגיש איך ראשי משתחרר ונחלץ באחת לאוויר העולם. שניות אחר כך נשלף גם גופי החוצה. אני חש המום, מוכה וכאוב, מכווץ, מבוהל, אפילו מעט מושפל.
 
זרם אויר אדיר מכה בראותיי. מה זה? איזו הפתעה, אני מתחיל לנשום בכוחות עצמי. לבד. הריאות שלי מתחילות לעבוד, מזועזעות מסילון החמצן. קר לי, הצילו. מישהו מכסה אותי בבד מחוספס, למרות שאני מעדיף את החום של אמא.

אבל הצרות כנראה עדיין לא נגמרו. מה זה האורות החזקים האלה? ולמה הפלשים מבזיקים לי מול הפרצוף? אני עוצם את עיני וממצמץ לסירוגין, כשאורות, וילונות, חלונות, ודמויות זרות מופיעות ומרצדות מולי. אני מבקש רק להירגע, לחזור פנימה למקום שלי ואז אני מתחיל גם לבכות: "רוצה לאמא".
ידיים זרות נוגעות בי, מרימות ומניחות אותי על עור חלק וגוף חם. זה מתחיל להיות מוכר, אני מזהה את הדופק הזה, אבל בדיוק עכשיו אני מחסיר פעימה, כשמישהו מנתק את הצינור שאליו הייתי מחובר.
 
עדיין לא התחממתי, אבל כאילו שהבינו אותי, כי אני מרגיש חיבוק נעים וחם. אני שומע קולות בכי, צחוק ונשימות נרגשות ומישהו שאומר "הוא דומה לך בדיוק...אבא".
לאט לאט אני מתחיל להסתגל למצב, הנשימה מתחילה להיות סדירה, אבל אני מתחיל להיות רעב. איפה כאן המסעדה הקרובה?

מתברר שהאישה שעליה אני מונח, היא בעצם אמא שלי. היא שמה על שפתי טיפה אחת של חלב, לא כל כך מתוק, אבל חם ומרגיע. אני מתחיל לינוק, מוצץ בתאווה, מתחבר לחיים האמיתיים, אלה שמחוץ לרחם. הגבר שעומד מעליי עם עיניים נוצצות ולחות, הוא אבא שלי. הוא מלטף לי את הלחי באצבע אחת שלו. למען האמת זה די נעים.

דווקא כשאני מתחיל להירגע, לוקחים אותי פתאום בחופזה ומניחים אותי על המשקל, פחד אלוהים, אף פעם בחיים עוד לא נשקלתי. אני מתנדנד מצד לצד, מתפלל לא ליפול, מכווץ את המצח וצווח לעזרה. לא מבין למה כולם מסביב שמחים וקוראים קריאות התפעלות. תגידו, שלושה וחצי ק"ג זה הרבה או מעט? מי זה "מזל טוב" שכולם קוראים לו? ומתי מישהו ייחלץ כבר לעזרתי?
 
המיילדת מלבישה אותי נמרצות, סוגרת אותי בחיתולי בד, מצמידה לידי ולרגלי סרטים חדים וקרים ואני הכי רוצה לחזור לבועה הסגורה, לשקט היחסי, לחושך העוטף, לעולם החמים, השליו והמופלא, שבו עוד לא ידעתי שיש לי בכלל משקל...
עכשיו אני כבר עייף ומותש. עיניי נעצמות. אני צולל לתהומות המנוחה והשינה הראשונה שלי בחוץ, חולם על החיים הקודמים שהיו לי... ברחם.

 
כתבה: שרי קרוכמל - מיילדת

באמא אדמה תוכלו לקנות תרסיס אלופירסט לאחר לידה, ערכת פארטוקל (קל לידה) של ד"ר קיי, שמן עיסוי פרינאום ועוד. לתיאום סמסו 050-7950410