אני שולחת את סיפור הלידה שלי וכמו שתראו הוא יצא ארוך וכואב… כמו הלידה עצמה. לידה מבפנים.
אני מבקשת לא לפרסם את שמי והחלפתי את שמות הילדים בשמות בדויים, כי לא ממש באה לי הפתיחות הזאת עם אנשים שאני לא מכירה, אבל מי שמכיר ויזהה על פי הפרטים שכן כתבתי, זה בסדר גמור.

חברה טובה אמרה לי פעם שכל לידה היא מסאז’ לנפש, מקפצה לנשמה, אני חושבת שזה תאור מדהים והוא ליווה אותי לאורך ההריון השני וגרם לי לחפש מה לעשות כדי שהלידה השנייה תהיה שונה מהראשונה – הלידה של יונתן.

סיפור הלידה של יונתן – הלידה הראשונה שלי
באחור “קל” של כארבע שנים ולמרות שמאז כבר ילדתי עוד פעם, אני מתחילה מהלידה הקודמת, הלידה הראשונה שחוויתי. לכאורה זו הייתה לידה טבעית ואפילו עם דולה אבל משהו שם לא היה בסדר. קשה לי לשים את האצבע בדיוק על מה שלא היה בסדר, בעיקר כי החברה שלנו כל כך מכוונת תוצאה (Baby Oriented) ומבחינתה אם לתינוק שלום ולאם שלום – אז הכל בסדר. אבל זה לא נכון, אין הרבה מקום לדבר על חווית הלידה בשל הזלזול ברצון (או בצורך) של האישה ב’חוויה’ אך למען האמת, לידה היא טקס המעבר החשוב ביותר לאשה, בין אם היא מתבצעת בדרך של “לידה רגילה” ובין אם בדרך של ניתוח קיסרי. גופה (ונשמתה) של האשה נפתחים לקראת בואה של נפש חדשה לעולם.

כהכנה ללידה נעזרתי מאוד בספר שמצאתי בעת טיול בארה”ב, כשהייתי בתחילת ההריון עם יונתן (ורזה מתמיד). הספר נקרא לידה מבפנים – Birthing from within ומדבר על תהליכים נפשיים בהריון ובלידה שלא מוזכרים הרבה בספרות העברית. הספר הוא תמצית של שיטת הכנה ללידה שנקראת לידה מבפנים המועברת בארצות הברית ובשאר העולם על ידי פאם אינגלנד המיילדת ותלמידותיה ברחבי תבל (שמעתי שבקרוב גם בישראל).

אינגלנד מבינה שההכנה הנפשית ללידה היא מה שחשוב בהכנה ללידה לא פחות מהידע התאורטי לגבי מה יוצא מאיפה ובאיזה שלב. שיטת לידה מבפנים משתמשת באומנות על מנת להציף חששות ופחדים ולבטא רצונות חמקמקים ומתעתעים שקשה להביע במילים. בנוסף לספר לידה מבפנים, עשיתי קורס הכנה ללידה במרכז אמא אדמה בהוד השרון (שישה מפגשים, לשביעי כבר לא הספקנו…) ויוגה, הרבה יוגה לנשים בהיריון אצל איילה גרוסמן.

שעות רבות של כאב עברו עלי לפני שהלכנו בכלל לחדר הלידה, כמה ימים לטנטיים של כאבים שלא מרפים. היום אני חושבת שהפחד מאיבוד השליטה (שחשבתי שאני מודעת אליו והוא בשליטה) משך את הלידה להיות אחת הארוכות ביותר ששמעתי עליהן. חמישה ימים לטנטיים מתוכם היומיים האחרונים אינטנסיביים מאוד ועוד 14 שעות בחדר לידה.

אולי הייתי צריכה את האורך הלטנטי הזה כדי לאבד שליטה על גופי ומחשבותיי? אולי רק עייפות מחרידה יכולה להוביל לוויתור וכניעה מהסוג שחוויתי ושלא רציתי לחוות שוב בלידה הבאה? מדוע לא ידעתי (או יכולתי) להתעלם ממה שעכשיו אני יודעת שהם צירצורים לטנטיים בלבד, שהפכו את המשך הלידה לקשה, אפילו רק בגלל העייפות התהומית.

ידעתי לפני הלידה שאני צריכה משהו, מישהו (או מישהי) אבל לא ידעתי לשים על זה את האצבע. אחרי שדברתי עם כמה דולות (ואפילו ראיינתי דולה אחת כזו, מה שהיה חוויה הזוייה לגמרי) בחרתי בדולה מירב קריספיל המדהימה, נשמה עתיקה ואשה מכשפה נהדרת שכמוה. בפגישה הראשונה כבר ידעתי שאת העיניים האלה שאפשר לצלול לתוכן (ולחזור חזרה כשרוצים) אני רוצה לידי במיטה. אבל זה לא הספיק, למה, למה, למה? אח”כ שאלתי את עצמי למה אני לא יודעת לבחור לעצמי את האנשים הטובים שצריכים ללוות אותי, למה זה לא הספיק, ואם מירב לא מספיקה אז מי לעזאזל כן תספיק?

במסגרת המסאז’ לנפש הבנתי אח”כ שזאת הלידה שלי וזו לא אשמת אף אחד שהיה לי קשה, בודד, עצוב וכואב. אני זו שהייתי צריכה ללמוד איך לאבד (לקבל?) שליטה על עצמי ועל גופי.

מירב קריספיל עשתה הכל. באה יום לפני הלידה כשכבר הייתי מותשת לגמרי, עשתה לי עיסוי ושיאצו, הביאה את כדור הפיזיו שאקפץ עליו, דברה, טלפנה, עודדה, התייצבה ב- 9 בבוקר בחדר לידה (למרות שברור היה לה שזה לא ייגמר בקרוב) והלכה רק ב-11 בלילה. אני זוכרת שכשעוד היינו בבית ומירב הלכה רגע לשטוף ידיים, פרצתי פתאום בבכי (כנראה שמשהו השתחרר פיזית ונפשית) ומירב באה בריצה ושאלה אם זה בגלל ציר כואב או משהו אחר?

אולי הייתי עצורה מידי? מפחדת להיפתח בפני אנשים אחרים, רוצה לחגוג את נשיותי בלידה טבעית עם קטורת וריקודי בטן ובו בזמן להישאר ילדה-נערה, אולי כמו שאמרתי הייתי זקוקה לסוג של מסאז’ לנפש? מה שאנחנו מגלות על עצמנו במסע הזה לתוך ומתוך גופנו יכול להתחיל תהליכים שימשכו כל חיינו.

הגענו לבית החולים בשלוש לפנות בוקר. הצירים נעלמו כמובן בדרך (לטנטי כבר אמרתי?), מוניטור ושאר ירקות ואח”כ בקשתי להיות בחדר הלידה הטבעי. לא אשכח את מבט חוסר האמון של האחות ואת אנחת הרווחה שלה, כשנודע לה שמירב קריספיל בדרך. התקלחתי והעברתי עוד ועוד שעות לטנטיות.

מירב הגיעה עם סדרה של עוד עיסויים וקפיצות, פרחי באך ו… כלום. משמרת ועוד משמרת של מיילדות מתחלפת ואז הגיע הצורך לקבל החלטה – נשארים ופוקעים את המים או הולכים הביתה. אני עם המון פרפרים בבטן, אבל החלטתי שעדיף לפקוע. בחוכמולוגיה של בדיעבד ברור שזה לא היה הדבר הנכון (יאללה הביתה כוס יין ולישון, נראה לי שהיה עדיף) אבל באותו רגע זה מה שעשיתי ואז התחילה הלידה. לידה ארוכה וכואבת, הגוף כבר מפורק מחוסר שעות שינה ובעיקר מפחד? מחרדה ובעצם… ממה לא?

מעט אחרי הפקיעה הגיעה שרי קרוכמל המיילדת, שהגיעה במיוחד בשבילי (איזה מזל שאני מכירה אותה מאז הייתי ילדה קטנה וכמה טוב שאמא שלי “רק סיפרה בשקט” לשרי שאני בחדר לידה…) ואני נכנסתי לג’קוזי שבחדר הטבעי. למרות שכידוע מים בשלב הזה עוצרים את הלידה, זו הייתה המנוחה שלי לפני שהטורים התחילו באמת לעלות ואני חייבת להגיד ששעתיים דמיון מודרך עם שרי בג’קוזי, זו חוויה שאני מאחלת לכל אשה בלידה או… בעצם לא רק בלידה. יצאתי מהג’קוזי כששרי הייתה צריכה ללכת והלידה לא התקדמה לשום מקום והמשכנו בתנועות ובעיסויים. מירב עשתה לי איזה משהו בקרסול שמאל, משהו ששינה פתאום את סוג הכאב למשהו אחר לגמרי, כדי לתאר אותו אולי נכון אם אומר שהרגשתי שהכאב הוא מחוץ לעולם הזה???

נשכבתי על מיטת חדר הלידה (וכבר אני לא זוכרת אם כן או לא קמתי ממנה שוב לפני הלידה עצמה) הזמן עבר והכאבים אפפו אותי. כאן מתאימות כל המילים והמילים הנרדפות של כאב ובדידות, למרות שבן זוגי היה שם לידי, לחץ על הסקרום ומירב שהרגיעה ועיסתה. מדי פעם לקחתי גז צחוק אבל עד שלמדתי איך שואפים אותו כבר היתה פתיחה של 9 ס”מ. אני זוכרת שבאחד הצירים שניהם לא היו (ואני אפילו לא בטוחה שהזיכרון הזה היה במציאות, יכול להיות שהוא בהשפעת הגז) וחשתי כאילו אין אף אחד בעולם מלבדי ומלבד הכאב הזה, כאב הגב שלא מרפה, הגוף המכווץ וחוסר השליטה.

כבר הייתי אאוט ויש עוד לחיצות לפניי ואני כל הזמן שואלת את עצמי איך ולמה לא לקחתי אפידורל? בספר לידה מבפנים (Birthing from within) שליווה אותי במהלך ההריון (בנוסף לספר “טבעי ללדת” הנהדר) כתוב על שימוש באפידורל מתוך חמלה ואני לא ידעתי אפילו שלמצב הזה התכוונו. כל כך רציתי ללדת בלי אפידורל וזה באמת מה שהיה. אולי משהו בידע הנשי העמוק, בגוף או בנפש ידע שבכור פוסטיריור שהתברג לא כל כך טוב, לא יולדים עם אפידורל ושאם אשתמש בו, זה לבטח יסתיים בקיסרי. 

ואז הגיעו הלחיצות ואני כבר מזמן לא בפוקוס. ניסיתי כל מיני תנוחות ובסוף מצאתי את עצמי על הצד ומשם מהר מאוד יולדת תינוק פוסטיריור על הגב – בדיוק… כמו שלא רציתי. 45 דקות של לחיצות מהן אני זוכרת את המעודדת הראשית (הידועה בשמה מיילדת) ואת בן זוגי אומרים לי כמה שאני טובה, הכל כל כך מעומעם, ולא רק כי עברו ארבע שנים, אלא כי לידה היא באמת לידה מבפנים. אני זוכרת קולות, פנים שנמצאים מעלי ואורות מסנוורים, חוויה מפוקפקת ביותר שהסתיימה בתינוק הכי חמוד ביקום, שהוא עכשיו ילד האהבה הנהדר שלנו.

אני תמיד אומרת שכדי להיות מסוגלת להיענות לצרכים הרבים של תינוק רך וחסר אונים, כנראה שצריך שמישהו פה יהיה במצב נפשי קצת רעוע (או פשוט שונה….תלוי איך מסתכלים על זה).

אז נשארו רק תודות
קודם כל תודה לבן זוגי, שעד היום לא ממש מבין למה ללדת בלי אפידורל, אבל פוסע לצידי גם בדרכים בלתי מוכרות.
תודה להורי על פוסט פארטום מהסרטים שאני מאחלת לכל אחת (פינוקים וסידורים עליהם…).
תודה למירב קריספיל שהבינה בלי מילים.
תודה לפאם אינגלנד שכתבה ממעמקי נשמתה את ללדת מבפנים שמסביר איך באמת טבעי ללדת.
תודה למיילדת שרי קרוכמל גם על חלקה בלידה הראשונה שלי וגם על הלידה השנייה, זו שבאה אחרי כשלוש שנים, אבל זה כבר סיפור אחר…