בחרנו להביא כאן את תקציר 3 פרקים מתוך הספר “ניקוי אזניים” של ר. מוריי שיפר (תרגום לעברית: הכהן ויולה ושמואל, 1981, הוצאת דביר), שבו שיפר מתעד חלקים מתוך סדנאות שהעביר לתלמידיו ובהן הוא עסק בשילוב של מוסיקה וחינוך. מקווים שיועיל לכם ושתהנו.

פרק ראשון – מהי מוסיקה?

פרק שני – הגדרות המושגים: רעש, דממה, צליל, גוון, עוצמה, לחן

פרק שלישי – הצהרה בדבר חינוך מוסיקלי.

 

פרק ראשון – “מהי מוסיקה?” (עמ’ 20-30) 

שיפר פותח את הפרק בשאלה על מהותה של מוסיקה. באחת מכיתותיו הוא מציג שאלה זו ולאחר מספר רגעים של מחשבה הוא מקבל מספר תשובות:

• מוסיקה היא משהו שאתה מחבב

• מוסיקה היא צליל בצירוף מקצב ולחן

• מוסיקה היא צליל נעים לאוזן

• מוסיקה היא אמנות

• מוסיקה היא פעילות תרבותית הקשורה בצליל

לאחר מכן ניגש שיפר לבדוק הגדרות אלו בשיתוף עם התלמידים, תוך שהוא גורם להם לספק תשובות והוכחות להגדרותיהם ולא בידי כך שהוא מסביר. הוא עושה זאת בדרך חווייתית- לימודית.

תחילה הוא בודק את ההגדרה “מוסיקה היא משהו שאתה מחבב”- הוא משמיע לכיתה מוזיקת ג’אז ושואל האם זוהי מוזיקה. תלמידיו עונים לו בחיוב. הוא מבקש ממי שלא אוהב מוזיקת ג’אז לקום ופונה לאחד העומדים בשאלה- כיצד ייתכן שאתה מסכים שזוהי מוזיקה אם אינך מחבב סגנון זה?

לטענתו משהו כאן אינו כשורה, מסתבר שזוהי הגדרה אישית מידי ואינה מספקת, ההגדרה צריכה להיות מקיפה יותר, לא כולנו נהנים מאותה מוזיקה.

שיפר בודק את ההגדרה “צליל נעים לאוזן” באמצעות השוואה בין הקשה בתוף להקשה בפח. תלמידיו טענו שכאשר הוא היכה בתוף זו הייתה מוזיקה וכאשר היכה בפח זה היה סתם רעש.

לשאלתו- “האם קיים הבדל?” ענו התלמידים שלתוף יש צליל בעל גובה מוגדר ואילו לפח אין.

באמצעות בדיקה של צליל התוף (לטענת התלמידים- לה) מוכיח שיפר לתלמידיו כי גם התוף משמיע “רעש” כמו של הפח, אך הוא משתלב בין יתר הכלים בתוך תזמורת.

כאשר הוא מגיע להגדרה “מוזיקה היא צליל נעים לאוזן”, הוא משמיע לתלמידיו את היצירה- “פליט מורשה” מאת ארנולד שנברג- יצירה דרמטית במיוחד ובעלת תמליל. כאשר רוצים להפיק מוזיקה דרמטית יש צורך להשתמש באקורד בעל מתח גבוה, אקורד זה איננו נעים לאוזן אך כצליל הוא משרת את מטרותינו, לכן הגדרה זו אינה מתאימה.

בבדיקת ההגדרה “מוזיקה היא צליל בצירוף מקצב ולחן” משתמש שיפר עדיין ביצירה “פליט מורשה” ושואל האם היו מקצב ולחן ביצירה.

הלחן הינו סדר מסוים של צלילים לפי בחירתו של המלחין- המנעד, הדינמיקה והתיזמור,- כל אלה נותנים ללחן אופי מסוים ומעוררים במאזין תגובה רגשית מסוימת.

מקצב יכול להתבטא בכל סדרה של הטעמות, אותן אנו מארגנים או מערבבים בהתאם לאפקט הרצוי לנו.

לחן= סדרה מאורגנת של צלילים.

מקצב= סדרה מאורגנת של הטעמות.

אם כך, ההגדרה “מוזיקה היא צליל בצירוף מקצב ולחן”, נראית מדוייקת לגמרי.

שיפר מציג בפני תלמידיו שאלות נוספות, כגון: “האם כאשר נגר דופק מסמר הוא יוצר מוזיקה?”, בלמים של מכונית חורקים ברחוב, האם זו מוזיקה?”

כאן נכנסת מילת המפתח “כוונה”. יש הבדל אם הצליל הופק בכוונה כדי שיאזינו לו לבין אם הצליל הינו מקרי.

מוסיקה היא “צליל מאורגן” ועשויה לכלול מקצב ולחן, אם כך, בחיבור ההגדרות נגיע להגדרה השלמה: “מוזיקה היא ארגון של צלילים (מקצב, לחן וכו’) שמטרתו היא האזנה להם”.

פרק שני- הגדרות המושגים: “רעש”, “דממה”, “צליל”, “גוון”, “עוצמה” ו”לחן” (עמ’ 61-75)

שיפר בא להסביר ולתת הגדרות מדוייקות למספר מושגים, הוא בוחר להתחיל במושג “רעש”:

לטענתו כדאי לעתים לבחון דבר מה על דרך השלילה, בכדי לראות את החיובי.

הניגוד השלילי של קול מוסיקלי הוא קול רעש.

רעש הוא שדר קול בלתי רצוי ומפריע. הרעש משחית את מה שאנו רוצים לשמוע. שופנהאואר טען, כי מידת רגישותו של האדם למוסיקה עומדת ביחס הפוך למידת יכולתו לסבול רעש. כלומר, ככל שאנו בררניים יותר לגבי הקולות אליהם אנו מאזינים כך יפריע לנו יותר “רעש” בזמן האזנה למוזיקה.

לאדם חסר רגישות יהיה המושג “רעש” חסר ערך.

“דממה”

הדממה היא העדר הקול. באופטיקה הצבע הלבן הוא זה המכיל את כל הצבעים. לכן המונח “רעש לבן” מציין חיבור של כל התדירויות הניתנות לשמיעה, אך אם ננפה מתוכו לאט לאט את התדירויות הגבוהות והנמוכות נקבל לבסוף טון זך, אם גם אותו ננפה נגיע לדממה.

המציאות הדממה הולכת לאיבוד בתוך כל רעשי היום יום וככל שיש יותר גילויי רעש כך עולה ערכה של הדממה.

במוסיקה לדממה ישנה השפעה רבה, היא מגיעה אחרי צליל, כאשר הצליל מהדהד בתוכה עד לבוא הצליל הבא.

“צליל”

הצליל חותך את הדממה ברטט החיים שבו, הוא שופך אור על חשכת הדממה.

שיפר טוען שה”צליל” הוא כמו התקף שמופיע פתאום בדממה, ומדמה זאת לנקודה בסוף משפט, לאיזושהי הפרדה ברורה בין חלק אחד לאחר.

מעבר לנקודת ההתקף מתמשך הצליל בקו מאוזן ובגובה אחיד.

“גוון”

גוון הצליל הוא מבנה הצלילים העיליים. כאשר משמיעים אותו צליל בכלים שונים, כל כלי ייתן גוון שונה בעזרת מאפייניו וייחודיותו.

הגוון עוזר לנו להבדיל בין כלי לכלי, גם כאשר מנגנים צליל זהה בעוצמה זהה. הגוון תורם למוזיקה ברק ייחודי, בלעדיו הכל ישמע חדגוני.

צליל חם נשמע כאילו הוא בא לקראת המאזין ומתקרב אליו, ואילו צליל קר נשמכ כמתרחק ממנו.

“עוצמה”

חזק- חלש.

נדמה כי הקול החלש נמצא מאחורי החזק, כמו הד. הפסיכולוגיה מלמדת שהקול החזק נשמע יותר מירכוזי, וכאילו מפעיל “לחץ” על המאזין.

קול חזק מתאפיין כקול כבד, המושך מטה ואילו קול חלש הולך ונמוג, מתחמק ובורח, הוא מנסה להעלם ולהגיע אל הדממה.

המלחין “משחק” עם הצלילים בקו שבין גבול הדממה ועד עור התוף שבאוזן.

“לחן”

לחן הוא מעין טיול עם צליל (פאול קלי).

כדי להגיע ללחן, עלינו לשנות את הצליל לגבהים שונים. קומבינציה של מספר צלילים מהווה לנו את הלחן.

בדיבור משתמשים בצליל רחיפה מתמדת, לחן בדיבור נקרא “ניב”.

בלחנים מוסיקליים משתמשים בנקודות קבועות, בעלות גובה קבוע.

עוצמה, גוון ודממה יכולים לקשט קו מלודי, למשל: לחן חופשי בתנועתו, לחן שמצורפת אליו עוצמה משתנה ולחן המקוטע מדי פעם בדממה.

 

פרק שלישי- “הצהרה בדבר חינוך מוסיקלי” (עמ’ 182-189)

שיפר אומר כי יש להרשות לכל מורה להורות לפי סגולותיו המיוחדות או לפחות להחדיר להוראתו את אישיותו.

עבודתו בחינוך מוסיקלי התרכזה בשלושה תחומים:

1. לנסות ולגלות את יכולת היצירה בילדים וללמדם ליצור מוסיקה משלהם.

2. ללמד את תלמידיו לשים לב לקולות סביבתם ולטפל בנופצליל העולמי כיצירה מוסיקלית.

3. לגלות נקודת מפגש לכל האמנויות שממנה יתפתחו יחד באופן הרמוני.

נגינה יצירתית

לדעתו של שיפר ניתן לחלק את נושאי הלימוד לשתי קטגוריות:

א. אלה המכוונים לרכישת ידע.

ב. אלה המכוונים לביטוי עצמי.

ישנם מקצועות (כמו הסטוריה) המועברים בצורה תאורטית מהמורה לתלמידיו, אך במוזיקה יש מקום רב להתבטאות ועשייה יוצרת תוך שילוב של לימוד תאוריה, טכניקה וזכרון.

בעייתו הגדולה של החינוך הוא הזמן. ניתן ללמד רק דברים שכבר קרו או גילו, כך שלאמנים יש בעיה במוסדות החינוך כיוון שהם עוסקים בהווה ובעתיד.

בנושאים בהם העיקר הוא רכישת ידע, מוחו של התלמיד ריק ומוכן לספוג ידע שיינתן לו מהמורה. בעוד שבשיעור יצירתי המורה רק גורם לסיטואציה להתרחש אך אין לו תשובות לתת לתלמידיו, ובכך הופך גם הוא למעין תלמיד שותף לגילוי.

השאלות צריכות להיות מתוכננות באופן מסוים מכיוון שהן חייבות לאפשר פתרונות בלתי מוגבלים.

הסביבה המצלצלת

כחלק מעבודתו של שיפר כמחנך מוסיקלי הוא שואף לגרום לתלמידיו לפתוח את אזניהם לצלילי הסביבה ולא להתקבע על מוזיקה מתוכננת מתוך קונצרטים ואולפנים.

הוא גילה כי ניתן לבצע תרגילי פיתוח שמיעה תוך שימוש בקולות הסביבה.

סביבתה המצלצלת של כל חברה היא מקור מידע חשוב. קולות הסביבה בעידן המודרני נעשים יותר ויותר רעשניים, הטכנולוגיה מתקדמת מפיקה נופצליל עולמי שעוצמתו ממשיכה לגבור.

ישנה עדות המראה כי האדם המודרני נעשה חירש בהדרגה, ואם כולנו נעשה חירשים לאט לאט לא תהיה יותר מוזיקה. עם הזמן למדנו להתעלם מרעשי הסביבה וכעת איבדנו פיקוח עליהם.

תלמידיו של שיפר שמו לב כי הם מתקשים להבחין בקולות ציפורים כאשר עובר מסוק או אופנוע. אם נרצה להמשיך ולשמוע ציפורים, חייבים לעשות משהו בקשר לקולותיהם של מסוקים ואופנועים.

מוסיקאים הם אדריכלי הקולות, הם דואגים ליצירת הרכבים של קולות מעניינים, ושיווי משקל ביניהם, על מנת ליצור תוצאות אסתטיות רצויות.

מקום מפגש לכל האמנויות

שיפר טוען שככל שהוא מתעסק יותר בחינוך מוסיקלי הוא נוכח בחוסר הטבעיות היסודי שבצורות האמנות הקיימות, המנצלות חוש אחד, תוך התעלמות מחושים אחרים.

אצל ילדים צעירים האמנות פירושה החיים וחיים הם האמנות. חוויתו של ילד רבת גירויים. כאשר הילדים נכנסים לבית הספר נעשית הפרדה בין האמנות לחיים, הציור מתקיים בשיעור ציור והמוסיקה בשיעור מוסיקה. לדעתו של שיפר ריסוק זה של החויה הכוללת הוא אירוע טראומטי ביותר בחיי הילד הרך.

שיפר מציע שבשנות בית הספר המוקדמות יבטלו את לימודי האמנות ובמקום זה ילמדו נושא כוללני יחיד בנושא רגישות וביטוי, אשר יכלול הכל חוץ מהאמנויות המסורתיות.

בהמשך יהיה ניתן להפריד בין סוגי האמנויות ולפתח רגישויות ספציפיות.