.
חדשות

ברוכים הבאים לאמא אדמה

המתחם שלנו ברחוב הבנים סגור.
קורסי הכנה ללידה עם שרי המיילדת ממשיכים כל העת. להרשמה השאירו פרטים בטלפון
09-7408693 או סמסו ישירות לשרי 050-7950411 והיא תחזור אליכן בהקדם.
לקניית אלופירסט בהוד השרון ברוב שעות היממה וגם בסופי שבוע סמסו 050-7950410

לקנייה מקוונת ומאובטחת באתר החברה (מחירים מסובסדים למשלוח עד הבית) הקליקו קניית אלופירסט באינטרנט

שרי קרוכמל, פרט להיותה מנהלת אמא אדמה היא גם מיילדת בית. לפרטים הקליקו מיילדת בית

לתיאום עם שרי סמסו 050-7950411

אצלנו ניתן להשיג: תרסיס אלופירסט לאחר לידה, כריות הנקה, פארטוקל (קל לידה) ועוד. לתיאום קניה בהוד השרון 050-7950410

יצירת קשר
שם:
דוא"ל:
טלפון:
פרטים:
הרשמה לניוזלטר
יש להקליד את הספרות והאותיות כפי שמופיעות בתמונה
הטלפון של אמא אדמה
 09-7408693
שרי 050-7950411 (עדיף לסמס)
הקורסים מתקיימים בימי שישי בבוקר ובימי שני בערב.
השאירי פרטים בטלפון 050-6944687 ושרי המיילדת תחזור אלייך.
יש כבר אלופירסט בתיק לידה שלך?

כאן תוכלו לקרוא על תרסיס אלופירסט המבוסס על אלוורה, המקל, מחטא ומסייע בהחלמה בעקבות קרעים או חתכים בלידה, או לאחר ניתוח קיסרי - ספריי אלופירסט

לקניית אלופירסט בהוד השרון ברוב שעות היממה וגם בסופי שבוע סמסו 050-7950410

לקנייה מקוונת ומאובטחת באתר החברה (מחירים מסובסדים למשלוח עד הבית) הקליקו קניית אלופירסט באינטרנט


אהבתם? סמנו אהבתי... תודה.
 

סיפור לידה של ניצן


הי שרי יקרה,
אני מצרפת את סיפור הלידה של ניצן. תרגישי חופשי להעלות אותו לאתר אמא אדמה.
הורדתי פרטים מזהים ו... צנזרתי קצת. צירפתי גם תמונות.
לגבי השם שלי אני מעדיפה שיהיה רק "לירון", בלי שם המשפחה.
ואם את צריכה עוד משהו אז בשמחה :)
תודה
לירון





סיפור הלידה של ניצן
הלידה של ניצן התחילה בפועל, באופן סימבולי ביותר, ממש מול החנות "נעלי ניצן" בכפר סבא. אבל אם כבר מספרים, אז צריך להתחיל מההתחלה ולחזור אחורה בזמן לשנת 2011, ללידה של הגדולה.

לפני הלידה של הגדולה היה לי ברור שאני רוצה לידה טבעית, בלי אפידורל, בלי התערבויות והכי חשוב בלי קיסרי. אני נולדתי בקיסרי, והתלונות של אמא שלי על איך שחתכו לה את הבטן לפני שההרדמה התחילה להשפיע רודפות אותי עד היום. אפילו השתעשעתי זמן מה ברעיון של לידת בית – שנגנז לאור ההתנגדות של ס' (בנזוגי שיחייה), שנראה לי שחשש יותר מהרעיון של לנפח בריכה מאשר מהרעיון של ללדת בתוכה...

הלידה של הגדולה, ביום שבת אביבי בשנת 2011, התחילה יום קודם בדימום, שנחשד בבית החולים כהפרדות שילייה, וגרר אחריו מפל התערבויות:
מוניטור עם ירידות דופק >>
רופאה שמאיימת בקיסרי חירום >>
התחלת פיטוצין בחדר לידה >>
9 שעות פיטוצין, עם צירים כואבים אך בלי התקדמות ממשית >>
פקיעת מים יזומה >>
צירים מהגיהנום >>
אפידורל ועכשיו!!! >>
אפידורל וקצת מנוחה, אבל רק לי ולא לתינוקת, שהדופק שלה התחיל לצנוח >>
מסכת חמצן ותחושת "חולה סופנית" >>
התברגות הראש בצורה לא נכונה >>
עוד קצת איומים בקיסרי >>
החדרת מים שהציפו את הראש ועזרו לו להתברג טוב יותר >>
צירי לחץ, ירידות דופק דרסטיות >>
ולקינוח ואקום ושני קרעים ספונטניים.


כל שלב במפל הזה נעשה אמנם בהחלטתי ובהסכמתי, אך התהליך כולו היה מלווה בהרבה כאב וכמה רגעי ייאוש ואכזבה – שבצידם גם גאווה גדולה, נחישות, אסרטיביות ואושר רב. בסיכומו של דבר, ולאחר עיבוד לידה שעשיתי עם עצמי, הגעתי למסקנה שלמרות הכל, הלידה הזאת היתה חווייה טובה ומדהימה עבורי, אך רציתי שהלידה הבאה תיראה אחרת. לפי התוכניות שלי, לפי הרצונות שלי, טבעית, מעצימה ונהדרת. מגיע לי!

לכן, כשהתבשלה לי פיצי בבטן, בהריון מתוכנן ושמח ומתוזמן היטב בדיוק כפי שרצינו, החלטתי שהפעם, במקום להשקיע בציוד לתינוקת ראשונה, אשקיע בעצמי ובלידת החלומות שתכננתי לי. קצת לפני אמצע ההריון נרשמתי לשיעורי יוגה נשית אצל ענת פרייס ברעננה, ומדי שבוע תרגלנו, קבוצת השמנמנות ואני ביניהן, תנוחות מגרות לצד אנחות קולניות, נשימות איטיות לצד איסופי רצפת אגן, ובין לבין שיחות על לידה טבעית, פרינאום ומה לא. היוגה הקלה מעט על כאבי הגב, והעניקה לי מודעות רבה יותר לגוף, ליציבה, לנשימה ולתנועות היומיום. בנוסף ליוגה, החלטתי לקחת הפעם קורס הכנה ללידה בשיטת קיי, אצל יסמין פליגלמן ב"פשוש" שבגבעת השלושה.

בקורס, יסמין לימדה טכניקות הרפייה, סייעה בבניית חיזוקים חיוביים, וקיימה עם כל אחת מפגש אישי מדהים. מהמפגש הזה יצאתי מלאת ביטחון בעצמי ובגוף שלי, לאחר שעיבדנו יחד את הלידה הקודמת והצפנו את כל הפחדים והחששות. במהלך המפגש גם בנינו תסריט דמיוני של הלידה הנוכחית, ובו זימנתי לעצמי את מה שאני רוצה שיהיה. בתסריט שלי, הלידה מתחילה ביום שני בבוקר, אני לוקחת את הגדולה לגן, הצירים מתחילים, אני מעבירה אותם בבית, כשהם מתגברים אני מזמינה את ההורים שלי, מגיעה לבית חולים בפתיחה מתקדמת, ויולדת מהר ובלי התערבויות ותקלות. בסוף היום מגיעה אלי ילדתי בכורתי, שמבלה את אחר הצהריים אצל החברים מהגן ששוריינו מבעוד מועד, והיא פוגשת את אחותה באושר רב. מושלם, לא?

מסתבר שכן. ומסתבר שמה שמזמנים אכן קורה אם רוצים בכך מספיק חזק – וזו מנטרה שמלווה אותי בכל דבר בחיים מאז ומתמיד. אז מעשה שהיה כך היה...
ביום ראשון, 8.2.15 בערב, אנחנו נוסעים שלושתנו והבטן לאזור התעשייה בכפר סבא, לחפש נעלי בית לי ולס’. הקודמות כבר התפרקו מזמן, וזו בערך המשימה היחידה שעוד נותרה לנו לפני הלידה. בכל זאת, מתוקף היותי "קונטרול פריק" כבר סגרתי את כל ענייני העבודה, רשמתי את הגדולה לגן לשנה הבאה, אירגנתי עריסה, כיבסתי את כל הבגדים, סידרתי את הבית שוב ושוב, ומילאתי את הפריזר באוכל מבושל.

אז ככה אנחנו חונים מול "נעלי ניצן", ומשתעשעים מלראות את השם עליו חשבנו כבר זמן מה. אני מתגלגלת לי מחוץ לאוטו, עם בטן מכובדת של שבוע 39+4, ואומרת לס’ "אתה תראה, עכשיו עם הנעלי ניצן האלה, תכף ירדו לי המים". לא עוברות חמש דקות, ותוך כדי צעידה לכיוון החנות אני מרגישה רטיבות בתחתונים. לא נהר האמזונס, אבל בהחלט רטיבות שמופיעה פתאום. "ס’, נראה לי שאולי מטפטפים לי המים", אני אומרת בחשש. ממש לא רציתי שהלידה הזאת תתחיל בירידת מים, כדי שלא אצטרך בכלל להתלבט אם להבהיל את עצמי לבית חולים תוך שעתיים (לפי הספר) או להשאר ולמשוך בבית. אז אני משאירה את ס’ עם הגדולה והולכת לחפש שירותים – משימה לא פשוטה באזור הזה, מסתבר.

בסוף מגיעה לשירותים המיוחלים, בודקת ואכן רטוב. גם בניגוב מופיעים מים, ללא ספק מים. אני מנסה לספוג את המים מהתחתונים ויוצאת משם. מעדכנת את ס’ (שבינתיים הולך עם הגדולה לחנות צעצועים כדי לבחור שם את כ-ל הבובות שהיא רוצה ליומולדת), ואנחנו מחליטים להמשיך להסתובב עוד קצת ולראות מה קורה. לא עוברות יותר מ-10 דקות, ושוב רטיבות חדשה. עכשיו זה כבר מרגיש פחות מקרי, ואנחנו מחליטים לסיים מהר את העניינים ולחזור הביתה, מה גם שהברקסטונים שמלווים אותי כבר חודשיים מתחילים להיות ממש מעיקים. ס’ מתקשר לאחיו ומעדכן אותו שלסרט הם כבר לא ילכו היום... מבחינתי זה מרגיש כאילו "זה זה".

אנחנו חוזרים הביתה, מארגנים את הגדולה לישון ויושבים בסלון. הרטיבויות נפסקו, ואני כבר קצת מבולבלת – ירדו המים או לא? ולמה זה נפסק? הרי אם יש קרע בשק, הוא לא יכול סתם כך להסגר... אני מתחילה להתבאס שאמרתי לס’ להשאר בבית, שאולי זה בכלל כלום ובגללי הוא הפסיד את הסרט, אבל מצד שני שמחה כי הברקסטונים ממש מעצבנים וכיף לי שאנחנו שנינו ביחד בבית בשקט שלנו – אולי בפעם האחרונה לעתיד הקרוב.

פתאום – רעיון! אני מתקשרת ליסמין. כדולה מנוסה היא בטוח תדע לענות לי מה קורה פה. ואכן, יסמין המקסימה עונה לי שכנראה מדובר פה בפקק הרירי, למרות שהוא בכלל לא רירי, כי הוא יכול להופיע גם כרטיבות מימית, ובמיוחד אם הרטיבות הפסיקה לשעה (טפטוף של מים לא מפסיק). יסמין מציעה לי להמשיך את הערב שלי כרגיל, ללכת לישון כרגיל, ולחכות לבוקר. הציפייה גדולה אבל אני הולכת לישון בכל זאת.

בסביבות השעה חמש בבוקר (יום שני) אני מתעוררת, כנראה מציר ואולי בגלל ההתרגשות שמשהו הולך לקרות. או שסתם יש לי שוב פיפי כהרגלי בקודש בשלב זה של ההריון. אני הולכת לשירותים, ועל נייר הטואלט מופיע דם. ואצלי שמחה מהולה בחרדה - האם זה אותו פקק שהתחיל כמה שעות קודם? ואולי זו אותה הפרשה דמית, שבהריון הקודם הייתה לכאורה היפרדות שילייה? והאם אותו תסריט הולך לחזור על עצמו שוב גם בלידה הזאת? החלטתי שלא.

ההפרשה הנוכחית נראית בדיוק כמו זו שהייתה לי כמה שנים קודם לכן, אבל אני כבר בנאדם אחר לגמרי ואני מציינת לעצמי בנחרצות שמדובר פה בפקק, ושבכל מקרה אמשיך לבדוק אם הדימום מתגבר או נחלש. כאב בטן עמום כמו של מחזור, שמתלווה לכל הסיטואציה, רומז לי שאולי בכל זאת מדובר בתחילתה של לידה. אני חוזרת למיטה, לא מעירה את ס’ בינתיים, מורידה אפליקציית תזמון צירים ומחכה להמשך.

הצירים לא מאחרים להגיע. אני מתזמנת והם מופיעים בצורה לא סדירה - כמה צירים כל 3 דקות ואז כמה כל 8 דקות. אני מעבירה אותם במיטה בסיבובי אגן והם לא מפריעים לי יותר מדי בינתיים. אבל בכל זאת זה זמן טוב להעיר את ס’!

כעבור כמה זמן אני מתקשרת לאמא שלי. היא עונה מנומנמת ואני שואלת ״נכון שחיכית לטלפון הזה?״ היא מבינה בדיוק מה צריך לעשות, ובזמן הקרוב הם יתארגנו, יצאו מהבית ויבואו אלינו לכפר סבא עמוסי מיטלטלים ותיקים. בינתיים עובר לו ציר ועוד ציר, ואני בסבבה שלי קמה להכין לגדולה סנדוויץ׳ לגן, מריצה שוב ושוב בראש את התסריט שזימנתי לי ורואה איך עוד שלב בו מתקיים כמו שרציתי. כשהיא מתעוררת, היא באה אלי לסלון, אני על הכדור מסתובבת במעגלים, והיא מתקרבת לחבק אותי ואני אומרת לה שאולי היום היא תחזור מהגן ותהיה לה אחות חדשה! היא מתרגשת ואני ובליבי מקווה שזה אכן ילך כל כך מהר.

ס’ לוקח את הגדולה לגן, ובינתיים ההורים שלי מגיעים. הצירים פתאום מתחילים להיחלש קצת, ואני אומרת להם שאולי הם הזדרזו לחינם ושאולי זה אפילו לא יקרה היום. הם שואלים מתי הולכים לבית החולים ואני אומרת שרק אחרי שעה שבמהלכה יש צירים של דקה, בתדירות של כל חמש דקות. ״אולי נלך כבר עכשיו?״ אין צורך, אני עונה. ״אבל זה לא מסוכן?״, לא, אני מרגישה תנועות והכל בסדר. ״אבל אולי בכל זאת נלך?״ בשביל מה? אני עונה. אני מעדיפה להעביר את הצירים בבית, במיטה שלי, עם המקלחת שלי ובלי צוות רפואי מלחיץ. ובסתר ליבי מקווה גם שהעניינים ירוצו מהר מהמצופה ואני אלד "בטעות" בבית (-;

אנחנו נשארים בבית לעת עתה, כמובן. זו הלידה שלי ואני מחליטה. אבא שלי כבר מתמקם ומכין לו משהו לאכול, אמא מסתובבת עם מבט מרחם, שואלת אם יש עוד מה לעשות או להכין. אין – הכל מוכן, הטרולי הקטן שלי ארוז, הבית מסודר, כל מה שנשאר הוא שאלך להתקלח ושהצירים יצטופפו. אני עושה מקלחת ארוכה ונעימה, ומעבירה שלושה צירים תוך כדי מקלחת... אחרי המקלחת אני אוכלת מרק (לא רוצה להעמיס הרבה על הבטן) ואחר כך ממשיכה להסתובב עם הטלפון ביד ומתזמנת את הצירים, שמתחילים להיות כבר יותר רציניים. בין הצירים אנחנו מקשקשים וצוחקים, אני לא מרגישה כלום.

אני מסבירה להם שאני צריכה להתרכז בכל ציר ולהיות לבד, ואכן, כשמגיע ציר אני עוצרת את השיחה, מתחילה ללכת לכיוון חדר השינה, ובחדר כורעת תוך היתלות עם הידיים על קצה המיטה ועושה קולות נמוכים, ומדמיינת איך אני נושפת את הציר החוצה כלפי מטה. אני מנסה גם תנוחות אחרות (סיבובי אגן והישענות קדימה) אבל זו התנוחה שעובדת הכי טוב. ס’, שבינתיים סיים את ענייני העבודה שלו במחשב, והודיע לכולם שהוא כנראה הולך להיעדר השבוע, יורד לסלון ועוזר לי בצירים – מחבק, מרגיע, מעסה את הגב התחתון. אנחנו מתחבקים בחדר בשקט ומתרגשים יחד.

בסביבות 11:30 אני מכריזה שנראה לי שזהו, הצירים כבר מציקים וצפופים (כל 3 דקות ציר כואב של כמעט דקה), והגיע הזמן לצאת. כולם מתחילים להתרוצץ בבית ואוספים עוד כמה דברים אחרונים לתיק. ס’ אפילו לוקח שתי מצלמות (סטילס ווידאו) כאילו... אנחנו בדרך לצילום חתונה. בדרך למטה אנחנו יורדים מהרעיון שהשתעשענו בו של ללכת ברגל למאיר (7 דקות מהבית), וכולנו נכנסים לאוטו של אבא שלי. בחוץ רוחות ואבק ומזג אוויר סוער, וגם אצלי בלב. אני מקווה להגיע למאיר ולגלות שאני כבר בפתיחה 5 לפחות. גם על פתיחה 4 אני מוכנה להתפשר... אם רק הייתי יודעת שבלידה הזאת לא תהיה פתיחה 4!

להמשך הסיפור הקליקו למטה...

סיפור לידה של ניצן (חלק שני)

סיפור לידה של ניצן (חלק שני)

המשך סיפור הלידה של ניצן שמספרת לירון

באמא אדמה תוכלו לקנות תרסיס אלופירסט לאחר לידה, ערכת פארטוקל (קל לידה) של ד"ר קיי, שמן עיסוי פרינאום ועוד. לתיאום סמסו 050-7950410