.
חדשות

ברוכים הבאים לאמא אדמה

המתחם שלנו ברחוב הבנים סגור.
קורסי הכנה ללידה עם שרי המיילדת ממשיכים כל העת. להרשמה השאירו פרטים בטלפון
09-7408693 או סמסו ישירות לשרי 050-7950411 והיא תחזור אליכן בהקדם.
לקניית אלופירסט בהוד השרון ברוב שעות היממה וגם בסופי שבוע סמסו 050-7950410

לקנייה מקוונת ומאובטחת באתר החברה (מחירים מסובסדים למשלוח עד הבית) הקליקו קניית אלופירסט באינטרנט

שרי קרוכמל, פרט להיותה מנהלת אמא אדמה היא גם מיילדת בית. לפרטים הקליקו מיילדת בית

לתיאום עם שרי סמסו 050-7950411

אצלנו ניתן להשיג: תרסיס אלופירסט לאחר לידה, כריות הנקה, פארטוקל (קל לידה) ועוד. לתיאום קניה בהוד השרון 050-7950410

יצירת קשר
שם:
דוא"ל:
טלפון:
פרטים:
הרשמה לניוזלטר
יש להקליד את הספרות והאותיות כפי שמופיעות בתמונה
הטלפון של אמא אדמה
 09-7408693
שרי 050-7950411 (עדיף לסמס)
הקורסים מתקיימים בימי שישי בבוקר ובימי שני בערב.
השאירי פרטים בטלפון 050-6944687 ושרי המיילדת תחזור אלייך.
יש כבר אלופירסט בתיק לידה שלך?

כאן תוכלו לקרוא על תרסיס אלופירסט המבוסס על אלוורה, המקל, מחטא ומסייע בהחלמה בעקבות קרעים או חתכים בלידה, או לאחר ניתוח קיסרי - ספריי אלופירסט

לקניית אלופירסט בהוד השרון ברוב שעות היממה וגם בסופי שבוע סמסו 050-7950410

לקנייה מקוונת ומאובטחת באתר החברה (מחירים מסובסדים למשלוח עד הבית) הקליקו קניית אלופירסט באינטרנט


אהבתם? סמנו אהבתי... תודה.
 

סיפור לידה של ניצן (חלק שני)

המשך סיפור הלידה של ניצן שמספרת לירון


הנסיעה הקצרה לבית חולים "מאיר" עוברת מהר, לא כואב לי. אבא שלי מוריד את ס’ ואותי בכניסה לבניין היולדות, ואנחנו ממהרים פנימה עם הטרולי והצירים. אני עוצרת פה ושם כדי להעביר ציר, כורעת על ספסל המתנה תמים ולא אכפת לי אם מישהו מסתכל.

אנחנו נכנסים למיון יולדות ואני מחכה לצוות המיילדות שיעוטו עלי כמו בסרטים, יצעקו "היא בלידה" ויילדו אותי כאן ועכשיו על הדלפק של המזכירות. אבל כל זה לא קורה, כנראה שאני לא נראית סובלת במיוחד. יום למחרת, במחלקה, תפגוש אותי יולדת אחרת ותספר לי שהיא זוכרת שראתה אותי בדיוק בשלב הזה בקבלה, ושנראיתי לה "בצירים, אבל עדיין לא כאלה שכואבים נורא"...

בתמונה: שרי המיילדת עם ניצן

בקבלה לוקחים את הזמן, שואלים שאלות, מבקשים תעודת זהות, ואני חושבת לעצמי – מה אתם לא מבינים? אני יולדת פה!!! תוך כדי הקבלה אני שומעת שיחה של זוג בצד, שיחה שקטה על ההפלה שעברו עכשיו, ואני עצובה בשבילם ומדברת בלב אל פיצי שלי שתהיה בריאה וחזקה ושתכף נפגש.

מהקבלה למיון. מקבלת את פנינו המיילדת ר', היא נראית חמודה וחייכנית ולוקחת אותי לעשות מוניטור. אני מעדכנת אותה ברצון שלי ללדת טבעי בחדר הטבעי, מוסרת לה את תוכנית הלידה שלי ומבקשת שתלווה אותי מיילדת תומכת לידה טבעית – שרי קרוכמל, לורן ענבר או מיכל גלילי. ר’ אומרת שקודם נעשה מוניטור ואז נראה. אני עונה על כל השאלות שלה תוך כדי צירים, אותם אני מעבירה באותו אופן כמו בבית, תוך כריעה והתלות על צד המיטה. ר’ בודקת פתיחה, היא מכניסה את היד וזה כואב מאוד, היא אומרת שהיא צריכה "לאסוף" את צוואר הרחם כי הוא אחורי עדיין. אני מחכה שזה ייגמר כבר ור’ מכריזה "פתיחה 2.5". זה הכל? שבע שעות צירים בבית ורק 2.5? אני קצת מאוכזבת אבל מקווה להגיע מהר לחדר הטבעי, בו אוכל להעביר צירים ביתר קלות בתוך המים.

ר’ מחברת אותי למוניטור ואני יורדת מהמיטה, לא מוכנה להשאר בשכיבה עם הצירים. כמובן שהמוניטור של הקבלה הוא הכי לא נוח בעולם, ובמקום להתרכז בצירים שלי אני נאלצת להתרכז בלהחזיק את המתמרים על הבטן, כי כל פעם שהם מחליקים, יש ביפפפפ ארוך ומעצבן ואני ממש לא רוצה שמיילדת או רופא יגיעו להציק לי עם זה. אבל הם מגיעים בכל זאת, בגלל שהבנות שלי כנראה אוהבות לעשות צרות כבר מההתחלה, וכמו אחותה הגדולה, גם פיצי הקטנטונת מתקשה לעמוד בלחץ הצירים, והדופק שלה יורד בציר ועולה לאחריו. העניין הזה מריץ אלי לחדר את ר’, מלווה ברופאה גבוהה ורזה, עם עיניים בהירות וקרירות, והיא אומרת לי בתקיפות שהיא באמת הכי בעד לידות טבעיות, אבל המוניטור שלי לא תקין ולכן לא יוכלו לתת לי ללדת בחדר הטבעי, ושאצטרך להיות בניטור רציף כל הלידה.

מחוץ לחדר מופיעים ההורים שלי, שבדיוק הגיעו גם, וס’ מעדכן אותם בהתפתחויות. ואצלי, תחושת הדז'ה-וו מהלידה של הגדולה מזדחלת, ואני נאבקת בעצמי לא ליפול לדכדוך, להשאר רגועה ואסרטיבית, ולהבהיר לכולם שהפעם זה לא יקרה בדרך שלהם, אלא בדרך שלי. הרופאה חמורת הסבר יוצאת מהחדר, ואני קוראת לר’ ואומרת לה שאני לא מוכנה לשמוע יותר את הרופאה הזאת או רופאים אחרים שיערערו לי את הבטחון שלי בעצמי, והפלא ופלא, ר’ שולחת אלי רופאה אחרת, נחמדה הרבה יותר – ד"ר נתי.

נתי מסבירה בעדינות את המצב, ואיתה אני רואה שיש מקום לדיון ולפשרות. נתי מציעה מיוזמתה לתת לי מיילדת טבעית, כדור פיזיו, ואפילו מוניטור אלחוטי, איתו לא אוכל אמנם להכנס למקלחת, אך אוכל להסתובב ברחבי החדר ולא להשאר כבולה לאזור המיטה. מציעים שאכנס לחדר לידה ואני מקבלת את ההצעה, נשמע לי מצוין להפטר מהמוניטור המעצבן הזה ולהחליף אותו באחד אלחוטי, וגם לפגוש את המיילדת שלי ולהתחיל בלידה.

בשעה 13:00 חדר מספר 1 מחכה לי, חדר ללא מקלחת, ועם מיילדת שאני לא זוכרת את שמה, שעדכנו אותי בשמחה שהיא בדיוק מסיימת קורס לידות טבעיות. אני מגחכת בלב ומתחילה להפנים שבלי מקלחת, ועם מיילדת מתחילה, ועם האטות דופק וניטור רציף, כנראה שאת הצירים האלה יהיה מאוד קשה להעביר, ואני צריכה לחשוב במקביל גם על אפשרות של אפידורל. במהלך הקורס עם יסמין, הגענו יחד להחלטה שאפידורל זה לא כל כך נורא, וביני לבין עצמי בניתי לי, בצד תוכנית הלידה הטבעית, גם PLAN B – אם התנאים לא מאפשרים לי תנועה או שימוש במים, והכאב נהיה קשה מדי, אני אבקש אפידורל ואהיה שלמה עם עצמי ועם ההחלטה, ולא אהיה מאוכזבת.

המיילדת ר’ נפרדת ממני בחדר הלידה, ואני אומרת לה שאני רוצה שידעו שאני שוקלת אפידורל. ר’ מתלהבת ומעדכנת את נתי ואת המיילדת, ויוצאת. מציעים לי להחליף בגדים לחלוק המגוחך עם הפתח מאחור, ואני מסרבת בתוקף. לפחות על זה לא מתווכחים איתי. נצחון קטן ליולדת!

בינתיים אני במין "זון" כזה: הצירים כבר ממש כואבים, ואני מטיילת בחדר עם המוניטור האלחוטי (שמתגלה כהרבה יותר נוח והרבה יותר יעיל, וגם ההאטות קצת פוחתות), עושה קולות נמוכים שכבר הופכים ל"אההההה" ארוך, ולא כל כך מוצאת את עצמי. כמעט ואין מנוחה בין הצירים, והזמן איכשהו עובר מחוץ להכרה שלי. פתאום נכנסות המון מיילדות לחדר (החלפת משמרת), ואני בקושי מתייחסת אליהן. כל ההפרעות האלו מוציאות אותי מריכוז ואני לא מצליחה להביא את עצמי להזכר בטכניקות ההרפייה.

ואז בסביבות 14:30, לאחר החלפת המשמרת, לא יודעת אם בגלל שביקשתי או סתם במקרה, אבל לחדר נכנסת לא אחרת מאשר שרי קרוכמל, "ה"מיילדת שזימנתי לעצמי עוד כשהייתי בקורס הכנה ללידה. שרי האמהית, הרגועה, שרי ותחושת הבטחון שהיא משרה בחיוך גדול. הנוכחות שלה עושה לי משהו, אני מתרגשת ואומרת לה שאיזה כיף שזימנתי אותה לעצמי והנה היא פה. אני מבקשת ממנה שתבדוק פתיחה, כדי שאוכל לעשות הערכת מצב – אפידורל בעד או נגד. שרי בודקת ואומרת – פתיחה 3, מחיקה 90%. אני עושה חושבים עם עצמי: כואב לי נורא, הצירים עוצמתיים וצפופים, אין לי תנאים אופטימליים להתמודד איתם, והכי בעייתי – אין לי מושג כמה זמן יקח לי להגיע לסוף.

ס’ מדבר איתי ומנסה להזכיר לי את טכניקות ההרפייה של הקורס, אבל אני כבר לא מסוגלת להתרכז בהן. אני אומרת לו שאני מוכנה לאפידורל ושאני לא רוצה לסבול עכשיו שעות. הוא מנסה לשכנע אותי נגד – אבל אני שלמה עם ההחלטה. אני מסכימה שיחברו לי עירוי, ומישהי באה ועוזרת לי להחליף את החולצה לחלוק הפתוח בגב.

לא ברור איך נושא האפידורל שלי נהיה כל כך מעניין באותו רגע במחלקת היולדות, אבל כנראה שזה היה מספיק מעניין בשביל שיופיע אצלי בחדר אחד הרופאים הבכירים במערך היולדות של מאיר. אותו רופא, ששמעתי עליו גדולות ונצורות, באופן ברור לא אוהב את האטות הדופק שנרשמו על גבי דף המוניטור שלי. הוא אומר לי שהוא מבין שביקשתי אפידורל, אבל שהוא רוצה קודם לפקוע לי את המים, כדי לראות אם העוברית במצוקה ואם המים מקוניאליים או לא, ורק אז לתת לי אפידורל. גם ככה המרדים עסוק כרגע ויש זמן עד שהוא יגיע אלי.

ברגע שאני שומעת את הרעיון הזה שלו, אני מודיעה לו חגיגית שהוא ממש לא פוקע לי את המים. אם הוא רוצה, אחרי האפידורל אין לי בעיה שהוא יבוא לפקוע את המים, אבל לא לפני. היה לי ברור (מניסיון הלידה הקודמת) שברגע שייפקעו את המים, הצירים יתחזקו, והכאבים שכבר עכשיו היו בלתי נסבלים, יהפכו לסיוט. חוץ מזה, מכאן ועד לוואקום או קיסרי הדרך תהיה קצרה עוד יותר. הרופא חסר האונים (בכל זאת, הוא לא יכול להכריח אותי לכלום) כנראה גם קצת נעלב (מה פתאום יולדת אומרת לו מה לעשות), והוא מפטיר לעברי "אם כך, אני מסיר אחריות מהתינוק שלך", ועוזב את החדר, לא לפני שהוא מעדכן במחשב אישור לאפידורל שלי. ניצחון נוסף לאסרטיביות!

המרדים, או המרדימה, לא הצלחתי להבין מי נוכח כרגע, כנראה עסוקים כרגע בפניות קודמות והם מתעכבים. ס’ מנסה שוב לשכנע אותי לוותר על האפידורל. מסתבר שכששלחתי אותו לצוד את המרדים, הוא דיבר עם אחת הרופאות, והיא אמרה לו שהדופק קצת התייצב ושאם אני מאוד רוצה לידה טבעית אז שאנסה להחזיק עוד קצת בלי להתחיל התערבויות מיותרות (תגובה מפתיעה, האמת). אני כבר לא יודעת מה לעשות, הכאב עכשיו כבר סוחף וממלא אותי בשיא העוצמה ואני לא מצליחה להתרכז בהחלטות. אני יושבת על קצה המיטה, כל ציר מוציא ממני קול חזק וארוך, הגוף כבר רועד בחוסר שליטה ואני מרגישה שזהו, זה סף הכאב שלי ואני ממש לא יכולה לסבול יותר. כל מה שאני חושבת עליו הוא מתי יבוא כבר המרדים. במבט לאחור, אולי הייתי צריכה להתנתק ולהתמסר לצירים ולגוף, ולהתמודד עם הכאב במקום עם העניינים הלוגיסטיים. שיעור חשוב לפעם הבאה...

אני לא יודעת איך, באותו רגע הכל מעורפל, אבל אני מצליחה ללכת לפתח החדר ולהציץ למסדרון בחיפוש אחר המרדים (כאילו שהייתי מזהה אותו...). שרי נכנסת לחדר ואומרת שהוא בדרך, ואני במנטרת "איפה המרדים, תקראי לו כבר, אני לא יכולה יותר". תחושת כאב חזק וייאוש עמוק שבדיעבד אני מניחה שהיוותה בשבילי את שלב המעבר. כנראה שהגוף יודע בדיוק כמה כאב הוא יכול לסבול, וכשמגיעים לסף הכאב, זה אומר שזה הסוף.

תנשמי עמוק, ותדמייני איך כל היקום עוזר לך להפתח
וזה אכן היה הסוף. לא יודעת למה, אבל הגוף שלי שולח אותי לעלות על המיטה, בתנוחת ישיבה על הברכיים כשהידיים שעונות קדימה על המיטה. אני מעבירה ככה ציר ארוך וכואב, ושרי מאחוריי שואלת את ס’ אם הבאנו שמן. הוא נותן לה את הבקבוק ואני מרגישה על הגב שלי מגע רך ועדין, ועם זאת עמוק. מגע הקסם של שרי. מגע כל כך מדויק שכמעט והעלים את הכאב. אני ב"זון" שלי ושרי לצידי, מעסה, ואומרת משפט שאני בחיים לא אשכח: "תנשמי עמוק, ותדמייני איך כל היקום עוזר לך להפתח". ובאותו רגע ממש, היקום כולו מתגייס לעזרתי, ואני מוציאה את הציר בנשיפה ארוכה כלפי מטה, ומרגישה השתחררות מטורפת מלווה בחמימות גדולה ומבינה תוך שבריר שנייה שפקעו לי המים, כל המים.

אני לא מספיקה לעכל את מה שקורה, כי בדיוק אז אני מרגישה את הכאב העוצמתי ביותר שהרגשתי בחיים, והרי לנו צירי לחץ. בלי אפידורל, בלי הודעה מראש, בלי שום סימנים מקדימים שזה הולך לקרות. פשוט לחץ מטורף ופסיכי שמציף את כל הגוף. אני מתחילה לצרוח, שרי כנראה מבינה שמשהו כאן התקדם מהר מהצפוי, והיא קוראת לס’ שיבוא לעזור לה להוריד לי את המכנסיים. אני הופכת לחיה, צורחת וצורחת את נשמתי, ואיכשהו מבין הצרחות שלי אני קולטת את שניהם נאבקים להוריד לי את הבגדים, ואת שרי ששואלת אותי אם זה בסדר שהיא תזרוק אותם לפח, ואני אשכרה עונה לה שזה בסדר...

מפה לשם, שרי וס’ הופכים אותי על המיטה, אני שכובה על הצד, שרי בודקת לי פתיחה ומכריזה שאני בפתיחה מלאה וצירי לחץ (כאילו שלא שמתי לב...). אני כולי גוף אחד גדול וחייתי, ס’ מחזיק לי רגל אחת מכופפת באוויר, ואני בעיניים עצומות עם יד על המצח צורחת וצורחת. שומעת את שרי קורעת את השקית של ערכת הלידה, שומעת אותה צועקת "אני צריכה כאן עוד מיילדת", מיילדת נוספת נכנסת ואני רואה אותה במעורפל. הלחץ מתגבר ואני מרגישה כאילו אני נקרעת לשניים, אבל משום מה מרגישה שאני יכולה לעמוד בזה וזה ממש לא כל כך נורא. כן, הכאב היסטרי ברמות אחרות, אבל כאבי הצירים הרגילים ממקודם היו לי הרבה יותר קשים ומטלטלים. הכאב הזה לעומת זאת – כשאני שואגת אותו החוצה הוא נסבל בהחלט, ומציף את כל כולי בגלים של עונג כשאני מצליחה להתמודד איתו, והוא כל כך עוצמתי ומדהים.

בשלב מסוים אני מדמיינת שאני לביאה ששואגת ועובר לי חיוך קטן בלב והשאגה שלי אפילו משתנה טיפה בהתאם... אני צועקת "שורף, שורף", ושרי מתחילה למתוח ולהרחיב את השוליים לקראת יציאת הראש. זה הרבה יותר כואב כשהיא נוגעת, וכנראה שאני מבהירה את זה בצעקות שלי והיא מפסיקה. פתאום יש הפוגה קטנה בין הצירים ואני שואלת אם אפשר להרגיש כבר את הראש. שרי אומרת שאושיט את היד, ואני ממששת גוש מוזר, רך כמו סחוס, ועם שיער. פיצי שלי עוד רגע פה!

לא צריך ללחוץ כמו לקקי!
הצירים ממשיכים, ושרי מנחה אותי בלחיצות. היא מסבירה לי איך לשים את האגרוף על הפה ולנשוף לתוכו כמו שמנפחים בלון, ואני לא מאמינה למשמע אוזניי – מיילדת שלא אומרת שצריך ללחוץ כמו לקקי! איזה כיף! אני לוחצת ומרגישה את הראש בכיתור, המתיחה קשה מנשוא ושרי אומרת לי לעצור "כדי שלא תקרעי" ואני עוצרת בלי בעיה מיוחדת ועושה "פו, פו, פו"... שרי והמיילדת השנייה מלוות אותי בקריאות "איזו אלופה את", וגם ס’ מצטרף. אני שואבת כוחות מהידיעה הברורה שזהו, זה הכי כואב שיש, ועוד רגע התינוקת שלי בחוץ. ואכן, לא עוברות כמה שניות, והראש מתקדם ונפלט, ויחד איתו ההקלה המיוחלת שסופסוף אני יודעת איך היא מרגישה. עכשיו זה כבר לא בעיה. בציר הבא כל הגוף מחליק החוצה, ובשעה 15:16 אחר הצהריים, עשר שעות מהציר הראשון, יצורה קטנטונת, צווחנית וחלקלקה מונחת על החזה שלי.

ס’ לידי, נרגש, מצלם, ואני מזיזה את החלוק ומקרבת אותה לפטמה. היא כנראה קצת בשוק כי היא לא ממש יודעת מה לעשות עם זה, אבל בקרוב היא תלמד. אנחנו שוכבות ככה כחצי שעה, חבל הטבור מחובר כל הזמן הזה, אני בהיי טוטאלי. שרי מזמינה את ס’ לחתוך את חבל הטבור, הוא קצת חושש לפצוע אותי או משהו, אבל היא מרגיעה אותו. הוא גוזר את החבל שכבר הפך ללבן לגמרי, ואני רוצה לקרוא להורים שלי שייכנסו אבל שרי אומרת שקודם נוציא את השילייה. איך שכחתי... היא מנחה אותי ללחוץ (עכשיו כמו לקקי), ואני לוחצת החוצה משהו, שמתברר כגוש של דם. אני ממשיכה ללחוץ, והיא מניחה יד על הבטן שלי ולוחצת קצת, והופ השילייה בחוץ ושרי מראה לנו כמה היא שלמה ומקסימה ובצורת עץ.

אני שואלת אם יש לי קרעים, ושרי מסתכלת ואומרת שאף לא אחד. איזה יופי (-: היא מכסה אותי בסדין, וס’ הולך לקרוא להורים שלי. מסתבר שאבא שלי הספיק ללכת אלינו הביתה, לאכול צהריים ולחזור, ומסתבר שאסרו על אמא שלי להתקרב לחדר הלידה, והיא רק עמדה מבחוץ ושמעה את הבכי... בכל מקרה שניהם נכנסים, אמא מחבקת אותי ופתאום פורצות הדמעות ואני מספרת לה שילדתי בלי אפידורל!!! שרי אורזת את התינוקת היפהפיה שלי בתוך גולם ירוק ומעבירה אותה לאב המאושר, שדואג להעלות במיידי תמונה לפייסבוק. כולם מחזיקים את הקטנה, והמצלמות והפלאפונים מתקתקים תמונות כמו בבר מצווה. התרגשות גדולה.

"תכירו את ניצן", ס’ אומר, ולוקח אותה לתינוקייה, אחרי שאני ממלאת טופס ובו הסכמות או אי-הסכמות בענייני טיפול וחיסונים. אני אומרת לס’ שלא יעזוב אותה לשנייה, והוא יוצא מהחדר יחד עם ההורים שלי, לא לפני שהם דואגים שהחברים שלנו מהגן של הגדולה, יקחו אותה אליהם אחרי הגן.

אחר כך נכנסת מישהי ועוזרת לי להחליף את הכותונת לאחת אחרת נקייה, ואני חושבת לעצמי שאופנת בית חולים מאיר השתדרגה מעט בארבע השנים האחרונות. הכחול המנוקד הוחלף בסגול פרחוני... רושמת לעצמי שברגע שאגיע למחלקה אני נפטרת מזה ועוברת לטרנינג שהבאתי מהבית. מגלגלים אותי על מיטה לחדר ההתאוששות, ואני ממש מרגישה שאני יכולה עכשיו לקפץ החוצה וללכת לראות את התינוקת שלי. זה לא קורה כל כך מהר, כי יש עומס רציני בחדרי הלידה, ואף מיילדת לא מגיעה אלי לשחרר אותי מהעירוי ומחדר ההתאוששות. אני שוכבת שם במיטה, אמא שלי לידי, היא מאכילה אותי בתפוחים (פתאום אני שמה לב שלא אכלתי מהבוקר!) ואני מספרת לה בהתלהבות את כל השתלשלות העניינים. הטלפון שלי, בלי סוללה ומחובר למטען בשקע שמעל המיטה שלי, עובד נון-סטופ. האסמסים מתחילים לזרום מכל קבוצות הווטסאפ של החברים והמשפחה, ואני עושה כמה טלפונים לחברות, לענת מהיוגה וליסמין מקורס ההכנה ללידה.

בסופו של דבר מגיעה מיילדת שמשחררת אותי למחלקה, וסניטר מגלגל אותי עם העגלה ועם אמא שלי לחדר הביות המלא. האחות שמקבלת אותי שם בודקת מה שהיא בודקת, ואומרת לי שאסור לי להתקלח לבד. ברגע שהיא יוצאת אני לוקחת את החלוק שהבאתי מהבית, ולמורת רוחה של אמא שלי אני מדלגת למקלחת לבד. אני מרגישה מצוין. במקלחת, עם המים, פורצות גם דמעות של אושר ואני חושבת לעצמי שהנה, ילדתי לידה טבעית, בלי אפידורל, הגוף שלי עמד בזה וזה אפילו היה כיף לא נורמלי. עשיתי את זה!!!
***************

אחרית דבר...
אחרי המקלחת הלכתי לבקר את ניצן בתינוקייה. כשהגעתי הם בדיוק סיימו איתה, ואני לקחתי אותה משם אלי לחדר בלי כוונה להחזיר... תחילת ההנקה שלנו הייתה מלווה בכאבים, פצעים והתרת לשון קשורה, שעשינו לה בגיל 6 ימים ומאז הכל השתפר. ליוותה אותנו היועצת המקסימה שלי – ענבל בונה – שהגיעה אלי הביתה בעיצומה של סערת הסערות של חודש פברואר. היום ניצן יונקת מצטיינת, כל שעתיים על השעון ובלילה היא נותנת לי לישון כמה שעות. ילדה מתחשבת!

לכל מי שהסכים לשמוע במחלקה אמרתי שאני מעוניינת בשחרור מוקדם. אני מרגישה מעולה, מוצפת אדרנלין, אין לי קרעים והתינוקת שלי בריאה ומדהימה. הצוות במאיר הפתיע ולא עשה בעיות מיוחדות בשחרור, פרט לכמה פספוסים של טפסים שקצת גרמו לעיכובים, אבל לא נורא. את הבוקר שלמחרת הלידה העברתי בטיולים בין המחלקות השונות ובאיסוף הטפסים הנדרשים, והשתחררנו פחות מ-24 שעות לאחר הלידה. למרות שהחדרים במאיר יפים ונוחים, שמחתי מאוד לחזור הביתה ולא לשמוע שוב את בעלה הקשקשן של שכנתי לחדר שנשאר לידה עד אחת בלילה, ואת הטלפון שלה שצלצל בפול ווליום והעיר אותי חצי שעה אחרי שסופסוף נרדמתי.

בלילה, ניצן הקטנטונת הבהירה קבל עם ומסדרון שהיא לא מעוניינת לישון על משטח לא אנושי, ואני שמחתי שיש לי הזדמנות להניק הרבה ולהשכיב אותה על החזה שלי ולישון איתה כך בחיבוק למרות שזה אסור... פשוט הרמתי את מעקה המיטה, העליתי את הגב לשיפוע של 45 מעלות, וריפדתי מסביבנו בשמיכות למקרה שהיא בטעות תזוז ממני. זה כמובן לא קרה ושתינו ישנו ככה בכיף. עד היום היא נרגעת ככה וכיף לה ונעים לה לישון על אמא.

הרופאה שבאה לבדוק אותי בביקור רופאים הייתה, למרבה ההפתעה, ד"ר נתי. היא שמחה לראות אותי ואמרה לי שהיא לא הבינה איך זה שהיא הייתה אצלי בחדר הלידה כשהייתי בפתיחה 3, ולא הרבה זמן אחרי זה היא גילתה שילדתי. מסתבר שאפשר להגיע מפתיחה 3 לפתיחה מלאה ולצירי לחץ תוך שניות, וזה שאני בפתיחה 3 לא אומר בהכרח שמחכות לי שעות של צירים. את המסקנה הזאת אני שומרת לעצמי ללידה הבאה.

יומיים אחרי השחרור הגענו עם ניצן לביה"ח כדי לבדוק לה שוב צהבת ולעשות בדיקת PKU. בעודנו תועים במסדרונות, הגענו איכשהו לדלת של חדרי הלידה, ומי פתח לנו אותה אם לא... שרי המיילדת, הפתעה כל כך נעימה! קשקשנו קצת על הלידה, ואני ניסיתי להבין כמה דברים שלא זכרתי או שלא היו ברורים לי בלידה, ושרי ענתה בסבלנות. שוב הודינו לה והתחבקנו, ובירכתי אותה על יום הולדתה שחל ב 7.2, יומיים לפני שניצן נולדה. העולם מלא בצירופי מקרים! לבסוף שאלתי אותה אם היא עדיין גם מיילדת בית – סתם שנדע... לעתיד. היא ענתה שכן, ועזרה לנו להגיע לתינוקייה דרך כל המסדרונות הסודיים. אחר כך ס’ – המתנגד המושבע ללידות בית – אמר לי שאם זה עם שרי, אז הוא אפילו מוכן לשקול לידת בית, ולא הייתה מאושרת ממני....

צוות התינוקייה במאיר היה מקסים ולבבי. רופאת הילדים שירן, והאחות יונת (שהבן שלה נולד גם הוא ב-9.2), וכל השאר שאני לא זוכרת את שמותיהם, כולם היו נהדרים. תוך חצי שעה סיימנו את כל הבדיקות והתיישבנו בארומה עם תינוקת בת יומיים, שוקו ואייס קפה.

ואם חוזרים רגע לתסריט הלידה שזימנתי לי, שנגמר במפגש אחיות מרגש, רואים שגם זה קרה אחד לאחד. ביקשתי מאבא שלי ללכת להביא את הגדולה מהחברים, ובסביבות 19:30 היא נכנסה אלי לחדר, לבושה בבגדים דקים מדי שהיא בחרה בעצמה, וקפצה עלי בהתלהבות. היה לי קצת קשה להרים אותה, פתאום היא נראתה כל כך ארוכה וכבדה, אבל החזקתי אותה והבאתי אותה לראות את אחותה. היא החזיקה אותה וליטפה וכולה קרנה מאושר. עד היום היא משוגעת עליה, לפעמים קצת יותר מדי...
הן יהיו חברות טובות כשיגדלו, אני בטוחה.
לירון
 

קטנה אחת – גידי גוב / מילים צרויה להב / לחן אלון אולארצ'יק
קטנה אחת -
פלומה
פקע ניצן בבוקר
שפתיים של חלב
רכות
עיניים נפקחות
וחמימות
וריח של תינוקת
והבעות
ואצבעות
ומתיקות

קטנה אחת -
אי שם
תלוי כדור של בדולח
וקרן שמש בזהירות
ניגשת
נוגעת בו בעור
והפיות כולן
באות
לעריסה שלך
בכל צבעי הקשת

עיניים נפקחות
וחמימות
וריח של תינוקת
והבעות


 
באמא אדמה תוכלו לקנות תרסיס אלופירסט לאחר לידה, ערכת פארטוקל (קל לידה) של ד"ר קיי, שמן עיסוי פרינאום ועוד. לתיאום סמסו 050-7950410