.
חדשות

ברוכים הבאים לאמא אדמה

כל 4 שבועות, מתחילה סדנה חדשה.

סדנת ליווי התפתחותי - התפתחות ...

ביום שלישי בבוקר:
10:00 גילאי 6חד' ומעלה
11:15 הכנה להתהפכויות(3-6 חד)
12:30 סדנת מבוא לקטנטנים (עד 3 חודשים) - סדנה חדשה כל 5 שבועות.

שרי קרוכמל, פרט להיותה מנהלת אמא אדמה ומיילדת מוסמכת ופעילה בחדר לידה, היא גם מיילדת בית. לפרטים הקליקו מיילדת בית

פינוקי בוקר לאמהות ותינוקות

בכל יום רביעי בשעה 11:00 (חינם למשתתפות סדנת עיסוי המתקיימת לפני כן, 30 ש"ח לאורחות אחרות).

חובה לכל הורה! סדנאות חדשות כל שבועיים-שלושה. צפו בסרטון - סרטון וידיאו סדנה להחייאת תינוקות

יוגה לנשים בהריון

ראיתן כבר את סרטון וידיאו שיעור יוגה בהריון? לצפייה - סרטון וידיאו  יוגה לנשים בהריון

חדרי טיפולים ו/או אולם להשכרה ...

ניתן לשכור את חדרי הטיפולים (קליניקות) ואת האולמות במתחם המשופץ והמרהיב של אמא אדמה לסדנאות ופעילויות קבוצתיות.
שרון דרור או מנשא לופיקס? אולי מנשא יאמו? אנחנו נעזור לכם לבחור את המנשא הנכון לתינוק שלכם ולכם. אפשר לקבל ייעוץ והדרכה אצלנו, אפשר גם אצלכם בבית...

קורס דולות באמא אדמה

הכשרת דולות ונשות מקצוע בתחומי הריון ולידה באמא אדמה: קורסי דולות תומכות לידה, דולות פוסט פארטום (תומכות לאחר לידה), מדריכות הנקה, מדריכות עיסוי תינוקות, מטפלות ברפלקסולוגיה ועוד.
יצירת קשר
שם:
דוא"ל:
טלפון:
פרטים:
הרשמה לניוזלטר
יש להקליד את הספרות והאותיות כפי שמופיעות בתמונה

טיפולי רפואה משלימה כגון עיסוי, רפלקסולוגיה או שיאצו בהריון וגם זירוז לידה או היפוך עובר בעזרת רפואה סינית.

סרטון וידיאו יוגה לנשים בהריון
סרטון וידיאו יוגה לנשים בהריון
הטלפון של אמא אדמה
09-7408693
שעות הפתיחה של המרכז
ימים א', ב',ד',ה' 09:00-20:00
יום ג' 09:00-17:00
יום ו' 08:45-14:00
מועדי קורסים קרובים
ימי ו' בוקר 1.3.19
ימי ב' ערב 25.3.19
ימי ו' בוקר 5.4.19
יש כבר אלופירסט בתיק לידה שלך?

כאן תוכלו לקרוא על תרסיס אלופירסט המבוסס על אלוורה, המקל, מחטא ומסייע בהחלמה בעקבות קרעים או חתכים בלידה, או לאחר ניתוח קיסרי - ספריי אלופירסט 

פעמיים בשבוע:
יום שני 18:30(החל מה 25.3.19)
יום שישי 09:00
*יש להירשם מראש במשרד*
09-7408693

אהבתם? סמנו אהבתי... תודה.
שוברי מתנה
שוברי מתנה
 

סיפור לידה של מיכל

רצינו להכניס לדף זה סרט לידה המדגים מה זה ללדת באהבה. הסרט צולם במהלך לידה מדהימה שהתרחשה בחדר לידה טבעית של בית חולים מאיר כפר סבא, בחודש אוקטובר 2009. שני בני הזוג המקסימים, מזי היולדת  ו"בוביק" בן זוגה חגגו את הלידה באהבה רבה ובתם מיכל שנולדה בסופו של תהליך הלידה המרגש והמלא אהבה, אכן באה מאהבה. כל מי שהשתתף בלידה הזאת דמע מהתרגשות, אפילו שרי קרוכמל המיילדת המנוסה שליוותה את בני הזוג המקסימים כל משך הלידה הטבעית, לא יכלה להתאפק ונראית בסרט כשהיא דומעת מהתרגשות ושמחה, כך קרה גם לכל מי שצפה בסרט.
אבל אחרי הכל, מזי החליטה לשמור ולייחד את רגעי האהבה והאינטימיות האלה לבני משפחתה בלבד ובחרה שלא להעלות את הסרט באתר. אנחנו כמובן כיבדנו את הבקשה, אבל מזי "פיצתה" אותנו בכתיבת סיפור הלידה שלה, עכשיו נותרנו עם השאלה הרגילה, מה עדיף הספר או הסרט?


אז קבלו את סיפור  הלידה - ללדת באהבה באתר אמא אדמה.
 
 
ללדת באהבה - סיפור לידה של מיכל

מספרת האמא מזי

יום שבת, 17.10.09 , שש בבוקר, אני הולכת לשירותים ומרגישה את המים יורדים, לא במפל ושטף כמו שהכינו אותי. פלופ קצר. מעט דמי. אין מקום לספק. עדיין אין צירים. אני עושה חשבון שבטח יקח מלא זמן, אז נשאר עוד קצת בבית, ננקה את הגינה, וככה מסתובבת לי עוד שעה, מנקה ומתרגשת מה יבוא עוד מעט. אחרי שעה מגיע הפלופ השני, שכבר אומר לי "יאללה, דחילק עם השטויות, סעי לבית חולים".


בשמונה וחצי אנחנו מגיעים לבית החולים. עדיין אין צירים. מחברים אותי למוניטור, עדיין אין צירים. עשרים דקות מתחילת המוניטור, אני מרגישה כאב חד וחזק, שנפסק. בבדיקה הפתיחה רק שניים וחצי ס"מ, בדיוק כמו לפני יומיים. אני מתחילה להתפתל מכאבים. איזה צירים בהדרגה ואיזה נעליים. כמו להאיץ מכונית מ 0 ל 100 בשנייה אחת, הכאבים מתחילים, בפתאומיות, בלי הפסקות, ואני בכלל לא מבינה שאלו צירים. אני מבינה רק שמאוד מאוד כואב לי.
הרופא מציע אפידורל, אני מסרבת, מתעקשת על לידה טבעית. הוא אומר שאם ככה אני מגיבה בפתיחה של שניים וחצי ס"מ, אז הוא לא מאמין שאחזיק מעמד ולמה לסבול. אין לי מושג מאיפה אני מוצאת את הכוחות, ומסרבת. כואב לי. בטירוף כואב לי. רקפת חברה שלי מגיעה, ואני מתחילה ליילל במסדרונות. שולחים אותנו לחדרי היולדות לאחר לידה, כדי ש"אעבוד על הפתיחה", שתהיה התקדמות. הליכה של 4 דקות מחדרי הלידה.

לוקח לנו חצי שעה. אני עוצרת בערך כל צעד וחצי, נשענת על הקיר, צועקת, נאנחת, אנשים מסתכלים עלי ואני רואה לא רואה, אני בדרך כלל לא אוהבת לעשות דרמות אבל חוכמת הגוף - לא איכפת לה. אני צועקת. מסובבת את האגן, זזה מצד לצד, כמו שלמדתי בשיעורי היוגה להריון. הגוף מכיר את התנועות. הכל בא לו לבד.
כשאנחנו מגיעים לחדרי היולדות, האחות לא מסכימה לקבל אותנו, כי אני צועקת מדי.. שולחים אותנו בחזרה לחדר לידה. זה לוקח עוד חצי שעה.
בעשר בערך אנחנו מגיעים לחדר לידה טבעית, אני מתפשטת כולי, אורן אומר "אולי תשאירי איזה בגד עליך", ואני, לא רואה ממטר. מתפשטת, ונכנסת לג'קוזי. שמה מים חמים על הגוף. מתחילה להרגע. רקפת מצלמת. אני מדברת למצלמה: "השעה 10:30, 17 באוקטובר, מנהלת המחלקה שלי כנראה זוכה בהתערבות. וכואב לי בובה.. אני רוצה שתצאי כבר.. אני מקווה שאני אעמוד בזה". מתנשפת, מרטיבה את הגוף, את הפנים, מתנועעת. רקפת עושה לי מסאז'. זה מקל. זה נעים (בהשוואה לציר בלי מסאז').
שרי המיילדת מגיעה, בודקים פתיחה. הפתעה! פתיחה של 8 ס"מ! אחרי פחות משעה מהרגע שהרופא הציני אמר שזה יקח זמן וכדאי לי אפידורל.. עכשיו, גם אם אני רוצה אין ברירה..
בוביק חזר מהאוטו, הביא את החלוק, אני מספרת לו את הבשורות, גונחת ונאנחת. "ראית איזו מלכה?". סדק בחומת האבן, נדמה שבוביק מתחיל להתרגש.

הצירים ממשיכים, שרי מנסה להסביר לי את ההבדל בין ציר ללא ציר. אני לא בטוחה שהבנתי.. היא מרטיבה אותי בג'קוזי. מרגישה שהיא איתי, כל כולה. טבעית בגישתה, מאמינה בי וביכולתי ללדת. משדרת לי את המסר שגופי צריך לקבל. בלי טיפת ציניות. עם הרבה אהבה. אני מנשקת את זרועה, ככה, שתדע שזה חשוב לי הנוכחות שלה.
בוביק מחבק אותי, ואני מרגישה גל של כוח ועוצמה ממנו. הוא מחזק אותי בנוכחותו. אני מחבקת חזק חזק בחזרה, ואומרת "תשאר פה, אתה נותן לי כוח". הוא מחבק חזק יותר. אני מדברת לחובזה. "בואי, בואי, אני מרגישה אותך יורדת".. נזכרת בשיר של עידן רייכל, "בואי", וממלמלת את השיר. ואז נזכרת בשיר שלנו, השיר "ממעמקים" של עידן. מתחילה לשיר אותו יחד עם בוביק. שיר החתונה שלנו. אנחנו מחובקים, מתנשקים צרפתית (לא שהרגשתי סקסית, אבל היה משהו בנשיקות האלו שכל כך חיזק אותי), שרי כיבתה את האור וחושך בג'קוזי. שרי ורקפת צופות מהצד, כולם בוכים. אני מכאב, השאר מהתרגשות. "ככה צריכים לבוא ילדים לעולם. בכזו אהבה, תשוקת חיים. תבואי כל יום!" אומרת שרי כשהיא דומעת. מאוחר יותר מסתבר לי שהיא כבר יילדה בערך למעלה מ 6000 תינוקות. כבוד!! אני כואבת וגאה, שהלידה הזו היא לידה של אהבה.
מגיע עוד ציר. אני נעמדת, מחזיקה במעקים של הג'קוזי ומסובבת את האגן. "מעגלי אהבה, מעגלי לידה" שרי קוראת להם. "תערסלי אותה". שרי מחזקת אותי.

עושים מוניטור, בדיקה נוספת, השעה 12, אני עם פתיחה של 10 ס"מ. אני יוצאת מהמים, וממשיכה לזוז, להסתובב, להתנועע, כמה שהגוף מאפשר. הוא מרגיש מאובן, ובכל זאת, אני מצליחה לזוז קצת, מרגישה את הלחץ למטה מתגבר, גלי כאב עולים ויורדים. רקפת ושרי מתחלפות ועושות מסאז'. שרי מסבירה לי איך ללחוץ. אני לא מבינה. לוחצת מהסרעפת. זה לא עובד. עד שפתאום לחצתי כמו בשירותים, וזה עבד. הבנתי. שרי אישרה שזו לחיצה נכונה.

לוחצת, לוחצת, זה לא מתקדם. שרי אומרת אפילו שהיא רואה את השיער, ועוד קצת, וכלום לא קורה. אני מתעייפת. ישנה שינה טרופה בין ציר לציר. וכשבא הציר, לוחצת חזק כמו שלא לחצתי בחיי. נושמת, עוצרת נשימה, צועקת, נאנחת. נאחזת במוט שהביאו לי על המיטה. חובזה השובבה לא יוצאת. אני כבר עם מוניטור קבוע, שומעת ברקע את דפיקות ליבה של חובזה שלי מואטות, ונלחצת. בכל פעם כזו, בוביק מזכיר לי לנשום, ומיד הדופק מתייצב וחוזר לעצמו. זה הקשר שלי איתה עכשיו. דהירות הסוסים שבמוניטור.
שעתיים ורבע אח"כ, הרופא מגיע, ואומר לי "אנחנו רוצים לעזור לך". אני צועקת בתחינה "בבקשה! תעזרו לי, אני לא יכולה יותר". כשהוא אומר ואקום, מוקל לי. חשבתי שכבר יקחו אותי לחדר ניתוח. ברגע אחד החדר מתמלא ברופאים ואחיות. נותנים לי זריקת אלחוש מהירה, ומתחילים. חותכים (זה דווקא לא החלק הכואב בכלל למרבה ההפתעה..), ומתחילים עם ה"פומפה". סף הכאב שלי לא עומד בזה יותר. אני צועקת כמו שלא צעקתי בכל ארבע השעות האחרונות. "כמו חיה פצועה" אמרה אחת מחברותיי. מרגישה שזהו, זה הסוף. לא יכולה לעמוד בכאב הזה. בוביק נבהל גם הוא. לא פשוט העסק. מחבק אותי חזק חזק, רקפת מחזיקה רגל אחת, שרי את השנייה, והרופאה מוציאה את מיכל. אין לי מושג אם אני לוחצת או לא. היא פשוט בחוץ. אחרי שיא הכאב, מגיע שיא ההקלה. הלחץ למטה משתחרר.
נפלטת לי צעקת רווחה "בשעה טובה ילדה שלי". בקול מלא התרגשות, בכי, הקלה, פחד. מניחים אותה עלי. אני מבקשת בבכי שלא יחתכו את חבל הטבור עדיין. מסבירים לי שחייבים לקחת אותה לבדיקת רופא בגלל הואקום. מחזירים לי אותה מהר מהר, הכל בסדר תודה לאל. חוץ מזה שיצאה עם כדור ענק בראש מהואקום ואף עקום ומעוך מהתנוחה ברחם. היא הסתכלה למעלה. בגלל זה לא יצאה בקלות.
היא מכוערת קטנה, אבל אני כל כך מתרגשת. איזה וואו זה. לראות אותה סופסופ. היא בוכה וצורחת, בכי קטן כזה. רקפת קוראת לזה "בכי ענוג". כמה ענוג הוא..

מתחילים סידורים, עניינים. הוצאת השלייה, תפרים. השלייה שלמה, "זקנה. היא מסויידת- יש עליה כמו סיד לבן וזה אומר שההריון היה ארוך". ילדתי אותה בשבוע 40 + 4 ימים. אני צוחקת לשרי ואומרת לה שזה לא נכון שלא כואב כלום אחרי הלידה כמו שמספרים, ולא שוכחים כלום. פשוט הדעת מוסחת כי יש פה משהו הרבה יותר מעניין.
אני חוטפת שוק קטן כשאומרים לי שאני אמורה להשאר בלי תחתונים, על התחבושות עוד שעה ככה, כדי שיראו את הדימום. מוזר.
הקטנה בוכה. אני מרוגשת כולי. שמחה. הגוף מפריש הורמוני אהבה ואני מרגישה בעננים, אפילו שהיא מכוערת קטנה. זריקת האלחוש כנראה עדיין משפיעה ואני עדיין לא מרגישה את הכאבים של התפרים שיגיעו אחר כך במלוא עצמתם והדרם. בוביק בשוק, מחזיק את הקטנה ולא קולט. מת לישון. הוא היה מדהים. גיליתי בו משהו שידעתי שיש בו, אבל כאן הוא פשוט התמסר בכל ליבו והוויתו, וחיזק אותי כל כך. הוא פשוט ילד איתי. היה איתי. אהב אותי. לחש לי באוזן שהוא מוכן ללדת איתי כל יום. האהבה דבקה גם בו.
וזהו. אני אמא. יעבור עוד הרבה זמן עד שאני אבין שאני אמא. הרבה לילות, עד שפתאום תבוא ההבנה, וכל פעם עוד חלק של ההבנה הזו, שתתעצם מיום ליום. בתור לרופא בפעם הראשונה, כשכולם סביבי ואני היחידה שמרגיעה אותה. כשהיא מחייכת מיד כשהיא רואה אותי ולאחרים היא חשדנית. אני אמא.

קצת על אחרי הלידה

שני הלילות של אחרי הלידה היו לא פשוטים. ישנתי בחדר בביות מלא, עם שתי אמהות והתינוקות שלהן. בערב הראשון תקף אותי גל רעד חזק בכל הגוף, גל קור, שיניי רעדו, הגוף ביקש לשחרר. התחלתי לבכות. הרגשתי שאני לא יכולה להיות אחראית לגוזל שלי הלילה. לא מסוגלת. רוצה כל כך, אבל לא מסוגלת. שמתי אותה בלית ברירה בתינוקיה, מניחה לתחושות האשמה, מקשיבה לנשים חכמות ומנוסות שאומרות לי להרשות לעצמי לוותר, כי עוד אצטרך את השינה הזו, וניסיתי לישון. לקח הרבה זמן. התעוררתי כל שעתיים והלכתי לראות אותה, לנסות להניק אותה.
בלילה השני, קרה אותו הדבר. הרעד בכל הגוף, התפרצות הבכי. ידעתי שזה טוב. ידעתי שהגוף אומר לי "עברת חוויה לא קלה. תני לשחרר אותה". ונתתי. ושוב שמתי את הילדה בתינוקיה, ברגשות מעורבים. בערך בשתיים בלילה, התינוק של שכנתי לחדר התעורר בבכי. שמעתי אותו, ופתאום קלטתי שאני בעצמי בוכה, בוכה ולא יודעת למה. כל כך צריכה חיבוק, ובוביק לא פה. פתאום נזכרתי שיש לי ילדה שאני יכולה לחבק.. באמת פתאום, כי לא זוכרים, עוד לא רגילים שיש עוד מישהו בחיים שלך..
כאובה ודואבת, צעדתי באיטיות לתינוקיה, ואמרתי לאחות שהתגעגעתי. לקחתי את הקטנה שלי, ובכיתי בערך חצי שעה. בכיתי, ונתתי לגוף לשחרר ולשחרר, ולהגיד בקול שקט את הפחד, ואת הרגשות המעורבים, ואת השמחה, והבלבול. ואחרי חצי שעה, הבכי הפך לשירים. הסתכלתי על התינוקת שלי מהצד שבו האף שלה נראה פחות מעוך. והיא הייתה פתאום כל כך יפה. כל כך טהורה. חסד. אני אמא. היא שלי. אני באמת חווה את זה, את הרגע הזה שכל כך חיכיתי לו. את החוויה הזו. יש לי ילדה. במשך חצי השעה הבאה אמרתי לה מילים של אהבה. אהבתי אותה כל כך. התאוששתי. לקחתי אותה איתי לחדר, עד הבוקר.

החזרה הביתה

השבוע הראשון היא מורכב. כאבי תופת, לא יכולה לשבת, לא יכולה לקום. פער עצום בין ההרגשה הפיזית לרגשית. הייתי ב HIGH. והגוף היה מרוסק מכאב. עייף, כואב. במשך שבועיים עשיתי פיפי באמבטיה. מפחדת לעשות דברים קצת יותר רציניים, אבל כשאין ברירה, נושכים שיניים וממשיכים.
אחרי הלידה, לא הייתי מוכנה לסבול יותר כאב. כאב לי מספיק. את הכאב ההוא יכולתי להכיל, הגוף סימם אותי. עכשיו אני לא יכולה לסבול את הכאב הזה. די כבר. (עד מתי אוקטובר תשע? J)
והקטנה? מקסימה, קטנה, משתפרת חזותית מיום ליום, ואני מתוסכלת כי אני לא מצליחה להניק אותה. כואב לי!! כמה עוד יכאב אחרי הלידה? גם למטה, גם למעלה. די! אני חורקת שיניים, ומנסה. מנסה עם פטמת סיליקון. מנסה בשכיבה, מהצד. בוכה. שואבת. לא מוכנה לוותר אבל זה כל כך כואב. עוד גע מוותרת. וכל יום מנסה עוד קצת ועוד קצת. שלושה שבועות זה ככה. אני נעשית חרדה ממש בכל פעם שאני צריכה להניק אותה. רקפת מציעה בחוכמתה להתייעץ עם יועצת הנקה. אני נפגשת איתה, והיא עוזרת. מראה לי איך למקם אותה. אני לא מצליחה בהתחלה, ואחר כך כן. איזו הקלה. אפשר לנשום.

השגרה, הדכדוך, ההתאהבות 


נכנסו לשגרה. בשבוע השני הכאבים פחתו משמעותית, התחלנו לצאת מהבית. הנסיעה הראשונה היית המפחידה, מלאת מתח, מה יקרה אם תבכה. הנסיעות האחרות גם כן, אבל הייתי חייבת לצאת. כל כך הרבה מתנות שצריך להחליף.. J
פתאום, בערך סביב השבוע השלישי, הרגשתי שאני מתחרפנת. הלבד הזה, איתה, משגע אותי. ההורמונים נרגעו, אני כבר לא מאוהבת בטירוף כמו שהייתי בבית החולים. אוהבת, אהבה פונקציונלית, מתוקף הטיפול, אבל לא אהבה כזאת "וואו", כמו בהתחלה. הבנתי את זה בדיעבד. כשביקרתי בעבודה ושאלו אותי איך זה, לא עניתי "מדהים" כמנהג האמהות. אמרתי שזה גם כיף, וגם מעייף, וגם משעמם, וזה מורכב, כי אין אף חוויה בעולם שהיא רק מילה אחת. זה נראה שלא תמיד האנשים מוכנים לשמוע את זה. מצופה ממך להגיד שמדהים ולחייך. את עם חלק שיחקתי את המשחק הזה, כי להגיד את זה שוב ושוב זה מעצבן.
רציתי לחזור לעבודה. להיות עם אנשים. לא הייתי כל כך הרבה זמן לבד מאז החופש הגדול בכיתה י"א. אני כבר בת 30. ונכון שעסוקים, אבל היא לא מתקשרת כמעט, ישנה, אוכלת, מחרבנת. נו ו.. ? מה עוד יש לך להציע לעולם? אם זה מה שזה אומר להיות אמא, אני לא בטוחה שאני הולכת לעשות את זה (לא שיש לי ברירה).. אז יצאנו מהבית. כל יום למקום אחר. העיקר לא להשאר בבית, לא להתחרפן. בדיעבד, קוראים לזה דכדוך. מזלי שזה לא היה בעוצמה כל כך גדולה. רק "דכדוך".
ואז התחלתי להתרגל קצת. היא התחילה לחייך, בערך סביב 6 שבועות, לא רק כשהיא מחרבנת. זה כבר נהיה יותר נחמד, אבל עדיין לא התאהבתי. הבנתי שלא התאהבתי, כשהיא הייתה בת חודשיים וחצי. אשה חכמה שאלה אותי אם התאהבתי כבר, וכשאמרתי שאני לא יודעת מה לענות, היא אמרה שיש איזה עניין, של "להרשות לעצמנו" להתאהב.
בגיל שלושה חודשים, יום שישי, הסנפתי לה את הצוואר (מתכון מדהים להתאהבות). ופתאום הרגשתי איך זה בא לי. גל האהבה הזה. גל שמציף בכל הגוף, ממלא בריח המשכר של התינוקת שלי. יכולתי להגיד שזה הרגע שבו האהבה עברה "טוויסט" עצום מאהבה פונקציונאלית לאהבה של אמא. ומאז, זה מתגבר. היכולת שלי להכיל אותה כשהיא נודניקית, עלתה פלאים. ופתאום היא כבר ישנה טוב יותר. ומחייכת יותר. והבייבי יוגה הזה, מלמד אותי מה עוד אני יכולה לעשות איתה חוץ מפרצופים דביליים (אגב זו הסיבה העיקרית לדעתי למה ללכת לכאלו פעילויות, בגלל שזה מלמד אותנו מה אפשר לעשות עם כזה יצור קטן ולא תקשורתי בהתחלה).

ממשיכה הלאה

ועם כל זה, ארבעה וחצי חודשים אחר כך, אני מאוהבת בקטנה שלי בטירוף, מתגעגעת אליה בבוקר עד שהיא מתעוררת, נדהמת כל יום מחדש מהכוחות שיש בי כאמא, אני מוצאת עצמי עדיין רוצה לחזור לעבודה, לגלות שוב אותי מחדש. אותי מחדש כאמא וכאשה עובדת. וזה לא קשור אליה. וזה כן קשור אליה. כי אני אמא שלה. כל הזמן. גם כשאני לא איתה. ואני עדיין אני, וחשוב לי לשמור עלי כזו. כי נכון שאין כמו אהבה של אמא, ואני מגלה כל יום עוד ועוד מקום בלב, ועוד תובנות. ובתוך זה- החיפוש, המימוש, אני- לא הולכים לשום מקום. השאלות נשארות. החיפוש נשאר. יש עוד אושר בלב, אבל עכשיו שוב צריך לתת תשובות לעצמי.

סיפור הלידה ללדת באהבה, מפורסם באתר באהבה ובתודה מצוות אמא אדמה למזי, על השיתוף המקסים...

באמא אדמה תוכלו למצוא כדורי פיזיו איכותיים מאירופה במחיר הכי זול בארץ, תרסיס אלופירסט לאחר לידה, ערכת פארטוקל (קל לידה), שמן עיסוי פרינאום ועוד.