אני רוצה לשתף את כל ההורים העייפים והמותשים בחוויות שעברנו בן זוגי ואני עד שהגענו למצב בו תמר נרדמת בעצמה. זה אמנם תהליך לא קל ולפעמים גם לא קצר, אך בסופו של דבר זה השתלם, כי היא למדה להירדם לבד ללא עזרה שלנו. אז הנה הסיפור שלנו, שבטח רבים מכם אומרים לעצמם – “אנחנו חווים את זה בעצמנו” או “איזה יופי שאנחנו לא לבד בסיפור הזה”. אז אולי זה יעודד אתכם קצת ואולי תוכלו לקבל כאן כמה טיפים שעשויים לעזור לכם להתמודד עם ענייני הרדמות תינוקות.

מהיום שתמר עברה את גיל חודשיים- שלושה, בהם היא שכבה במיטה ותוך כדי דיבור עם המובייל נרדמה, הפכנו אנחנו ל”מרדימים הלאומיים”. בהתחלה זה היה פשוט מאוד. הדלקנו את המובייל ופשוט ליטפנו את הבטן הקטנה שלה. אז היא עוד שכבה לישון על הגב, בגלל ה”איסור” לשכיבה על הבטן בשעת שינה. כך היא הייתה נרדמת וישנה כל הלילה כמו בובה. היו לנו לילות ארוכים ושקטים. לא ידענו מה זה להתעורר בלילה. חשבנו שכך יהיה המצב תמיד, אבל לא כך היה!
כשתמר הגיעה לגיל תשעה-עשרה חודשים היא כבר התהפכה תוך כדי שינה וכבר ממש דרשה לישון על הבטן. ככה היה לה נוח יותר. אז תהליך ההירדמות היה כרוך בתפיחות קלות על הישבן או ניענועו מצד לצד והיא הייתה נרדמת. אבל כשחלפו הימים והיא גדלה, תהליך ההירדמות התארך לו והמזרון במיטה הורד לשלב הכי נמוך, כך שהידיים המנענעות שלנו התחילו לכאוב והגב התחיל להציק בגלל ההתכופפויות.
לא ידענו כבר מה לעשות. היא הייתה מסוגלת להחזיק אותנו ככה חצי שעה עד שהייתה נרדמת. ואנחנו כבר היינו עייפים ולא הייתה לנו סבלנות ולא היה כוח. הבעיה התחילה להפריע ממש כאשר היא התחילה להתעורר גם באמצע הלילה. לא משנה מה הייתה הסיבה להתעוררות, תמיד היא התקשתה להירדם. הסיפור עם הידיים והגב הוא לא דבר נעים בלילה כשקמים משינה עמוקה. בחורף קר ובקיץ חם ולא נעים ואתם טרוטי עיניים. המצב התחיל להיות יותר ויותר קשה כאשר תמר התחילה לקום בשעה 04:00 לפנות בוקר ופשוט “פתחה” את היום. אוף, כמה שזה מתסכל!!!

איך מלמדים אותם להרדם לבד?

אז כאן כבר שום נדנודים ונענועים ושום מוזיקה מרגיעה לא עזרו. אז מה עושים? שאלנו את עצמנו עייפים נורא. איך מלמדים אותה להירדם לבד? החלטנו להתחיל לתת לה בקבוק סימילאק באמצע הלילה. לא היה איכפת לנו כבר. העיקר שתחזור לישון ושתתן לנו עוד כמה שעות שינה. שלא תבינו לא נכון, מאז שתמר הייתה בת חודש ועד שהגיעה לגיל עשרה חודשים, היא לא קמה כדי לשתות חלב. תמיד התנגדתי לתת בקבוק בלילה, כי היא הרי לא קמה רעבה והיא הייתה עלולה להפוך את זה להרגל.

כל האמהות והסבתות מסביב אמרו לנו שלא נותנים בקבוק חלב בלילה. אבל גם “לפתוח” את היום בשעה כה מוקדמת לא התאים לי. פשוט לא החזקתי מעמד. כל היום הייתי עצבנית וחסרת סבלנות כלפי כולם. לא הייתי נחמדה, לא לאחרים ולא לעצמי. אז כמו שציינתי קודם- אחרי שבועיים מתישים כאלה התחלנו לתת בקבוק. בהתחלה זה עבד מעולה. היא הייתה נרדמת בקלות ולבד מיד אחרי שסיימה לשתות, לעוד שלוש שעות, ואני הייתי עירנית במהלך היום ומצב הרוח הטוב חזר אליי. אבל מה? תמר שלי הייתה חכמה הרבה יותר ממה שחשבתי.

היא הפכה את הקימה לבקבוק למנהג של קבע, ניהנתה מאוד מהחלב החמים ו… לא חזרה לישון!!! היא קמה בשעה מוקדמת מאוד לפנות בוקר כאילו כלום. ההרגל לבקבוק נשאר והיא הייתה מתעוררת כל לילה. ניסינו כל מיני דברים. ניסינו להרדים אותה בשיטה הישנה, ניסינו לשבת בצד ולשיר לה ולנסות על ידי כך להרגיל אותה להירדם לבד, ניסינו רק ללטף לה את הראש וניסינו עוד ועוד ועוד דברים, העיקר שתישאר במיטה שלה ותישן ולא תצא ממנה עד הבוקר. לפעמים היא הייתה נרדמת לחצי שעה או שעה, אבל לא יותר מזה.

שלל גישות להרדמות עצמאית

זה נמשך כשלושה חודשים בערך וכבר לא יכולנו יותר. רצינו להפסיק עם המנהג של השתייה בלילה, כי זה לא הוביל לשום כיוון ורצינו שהיא תתרגל להירדמות עצמאית. אז כיצד עושים זאת? גישה אחת אומרת להמשיך עם התפיחות והנענועים ובהדרגה להפסיק את המגע הפיזי ורק לעמוד ליד המיטה. גישה אחרת אומרת שיחד עם המוזיקה המרגיעה ברקע, חשוב לעמוד ליד המיטה ולהגיד משפט מסוים בטון מונוטוני, ואז התינוק “משתעמם” ועשוי להירדם בקלות.

ישנה גישה האומרת להיות עם התינוק בחדר, לדבר איתו בלחש ובהדרגה להתרחק בכל פעם לכיוון הדלת, עד אשר מגיע השלב בו יוצאים מהחדר. ישנה גישה אחרת שבאה ואומרת שההורה אומר “לילה טוב” ויוצא מהחדר. במידה והתינוק בוכה, נותנים לו לבכות ונכנסים לחדר בכל 5 דקות כדי להראות נוכחות, משכיבים אותו שוב ויוצאים מהחדר. ממשיכים כך עד שלבסוף הוא נרדם. קיימת עוד גישה שאומרת פשוט לצאת מהחדר לאחר שאומרים “לילה טוב” ומשכיבים פיזית את התינוק, ופשוט נשארים מחוץ לחדר. במידה והבכי מתחיל (ולרוב הוא מתחיל ולא מסתיים מהר), מדברים אליו כאשר נמצאים מחוץ לחדר, מרגיעים אותו על ידי הדגשה שאנחנו כאן ושהוא לא לבד, ולא ניגשים כל כמה דקות. הסיבה לכך היא שהכניסה לחדר כל כמה דקות, יוצרת אצל התינוק תחושה שהוא יכול לבכות ולצעוק, ובסופו של דבר אנחנו נכנס והוא ירגע וכך הוא ישיג את מבוקשו – לא להיות לבד בחדר בשעת ההירדמות. אני לא מדברת כאן על תינוקות קטנים שעדיין לא מודעים לסביבתם ולא מרגישים בטוחים, אלא על תינוקות גדולים יותר, בני שנה, שנה וחודש, שבהחלט הגיע הזמן בו הם ילמדו את תהליך ההירדמות העצמאית שכל כך חשובה לתהליך ההתפתחות שלהם. להירדם לבד פירושו לדעת להכניס את עצמך למצב של שינה תוך כדי הירגעות עצמית. דבר זה גורם לתחושת ביטחון עצמי בקרב העוללים הקטנים שלנו.

הגישה שאימצנו בסוף:

אנחנו אימצנו את הגישה האחרונה שצויינה כאן, לאחר שניסינו לעבוד לפי כל הגישות, ולא צלחה לנו הדרך. תמר פשוט לא הייתה מוכנה להירדם לבד. זה אולי נשמע “אכזרי” קצת להשאיר תינוקת בת שנה וחודש לבדה בחדר ולתת לה לבכות עד שהיא נרדמת, אבל אם קצת חושבים על זה, בכי מעולם לא גרם נזק לאף אחד. הרי הבכי הזה הוא בכי של מניפולציה. הוא בכי של “משיכת זמן”. התהליך הזה לקח לנו כשבוע עד שהבכי פסק. הבכי נמשך כמה דקות. לא יותר מ 5 דקות, ואז תמר נרגעה ונרדמה.

ההרגשה שלנו כהורים לעמוד מהצד ולשמוע אותה בוכה הייתה בלתי נסבלת, אבל עשינו זאת למרות הכול. המשכנו כך בעקביות גם כאשר היא קמה בלילה, וכמובן שהפסקנו עם מתן הבקבוקים. פשוט החזרנו אותה לישון. כדי להיות עקביים עם התהליך ולהצליח איתו, צריך לפעול כך גם בשנת הצהריים. לאחר שבוע, תמר התרגלה באופן בלתי מודע, לא לקום במהלך הלילה, כי אין סיבה להתאמץ ולבכות. היא למדה לחזור ולישון כל הלילה.

היום תמר הולכת לישון בשמחה במיטה שלה, שם היא מתחילה את תהליך ההירדמות העצמאית שלה. נכון שתמר היום כבר בת שנה ועשרה חודשים, אבל התחלנו את התהליך כשהייתה בת שנה וחודש, ועד עכשיו זה נמשך. יהיו פעמים בהן יהיו רגרסיות מסיבות שונות (מחלה למשל) וצריך להתייחס אליהן בכבוד ו”לזרום” עם אופן ההירדמות הזמני, אך אחרי ה”משברון”, כדאי לשוב ולדבוק באותה גישה שהתחלתם.

לא משנה באיזו גישה תבחרו כדי לגרום לילדיכם לעבור את חוויית ההירדמות העצמאית, העיקר שתהיו שלמים עם הדרך בה בחרתם ותפעלו בעקביות. חשוב לזכור בסופו של דבר שאנחנו עושים את זה אך ורק למען הילדים שלנו, כי זה בריא וחשוב להתפתחות הנפשית שלהם. הרי כאנשים מבוגרים לא תהיה להם ברירה אלא להירדם לבד, אז למה שלא נתחיל את זה מוקדם?

הרדמות קלה וגם שינה טובה

מאחלת מאיה רוזנצויג, להתראות בטורים הבאים.

בחזרה לטור של מאיה