סיפור הלידה של יהלי, הנכדה של המיילדת שרי קרוכמל, שכמובן יילדה את נכדתה בחדר לידה טבעית בי”ח מאיר. מספרת האמא לירן.

אני כותבת את סיפור לידתה של יהלי בתנו המקסימה, כדי שנוכל לזכור את המסע המופלא שעברנו בדרך ללידה המדהימה והמיוחדת, שלא יכלה הייתה להיות אחרת או טובה יותר.

המסע התחיל יותר מ-41 שבועות לפני הלידה כמובן, אבל אני אתחיל לספר אותו מהחודש השמיני, שבו כבר אי אפשר היה לטעות שאני בהריון מתקדם (מה שלא היה מובן מאליו לפי גודל הבטן שלי, עד החודש השישי בערך…). בבדיקה שעשינו כבר נאמר לנו שהעוברית שלנו כבר מתכוננת והיא נמצאת עם הראש לכיוון תעלת הלידה. שמחנו מאוד על בתנו האינטליגנטית שכבר מההתחלה יודעת את הדרך הנכונה…
אבל השמחה הייתה מוקדמת משום שיהלי החליטה להראות לנו שהיא זו שמחליטה ובמשך החודשיים הבאים בכל בדיקה כיוון הראש היה שונה. ניסינו הכל: דיקור סיני, שימוש במוקסה, הארנו את הדרך עם פנס, עשיתי הליכות ארוכות מסביב לקיבוץ, אבל כל פעם שבאנו לבדיקה חיכתה לנו הפתעה: פעם מצב עכוז, פעם מצב רגליים ופעם מצב ראש. פעמיים היינו אמורים לעשות היפוך ידני בבי”ח מאיר ופעמיים, רגע לפני ההיפוך, יהלי התהפכה לבדה עם הראש במצב הנכון. כשזה קרה בשבוע 39 החלטנו להישאר כבר באזור השרון ולא לחזור לצפון, כי הרי תכננו ללדת בבי”ח מאיר ושבוע 40 כבר היה קרוב. מה שלא תיכננו זה ששוב, יש לנו ילדה דעתנית שמחליטה בעצמה מתי היא מוכנה לצאת. חיכינו שבוע עד לשבוע 40, ושום דבר לא התקדם, חיכינו עוד שבוע וכלום. אני מרגישה טוב כרגיל, לא כמו רגע לפני.

בשבוע 41 +2 היתה אזכרה לסבתא שלי בקבוץ כברי והחלטתי שאני רוצה לנסוע גם לאמא שלי שעמדה לעבור ניתוח וגם לאזכרה של סבתא, כמו לסגור כמה מעגלים לפני הלידה. הרגשתי שעד שאמא שלי לא תעבור את הניתוח, הלידה לא תתקדם. במשך יותר משבועיים אני וינון בעלי היינו במרכז כל הזמן ביחד. ביום שנסענו לכברי, ינון החליט לנסוע לפגישה במעלה צביה ולעשות שם את הלילה. פעם ראשונה בשבועיים האלה שלא ישנו ביחד.

ביום שישי בשעה 4 לפנות בוקר התחלתי להרגיש כיווצים בבטן. לא ממש כאב, אלא מן תחושה מוזרה. לא ידעתי מה זה, זה לא הכאב שציפיתי לו. ניסיתי לחזור לישון. כל חצי שעה בערך הרגשתי את התחושה. אביב אחותי שישנה איתי בחדר התלוננה שאני זזה הרבה. לא אמרתי לה כלום כי לא ידעתי עם זה באמת זה. התחושה לא פסקה וב-6 בבוקר ירדתי להעיר את אמא ושלי לספר לה. היא ישנה והחלטתי לעשות טיול בקיבוץ. יצאתי החוצה אל הדימדומים, טיילתי בין השבילים של ילדותי והתחלתי להתרגש. עברתי בין עצי השסק העמוסים וטעמתי פרי מכל עץ. השמש התחילה לזרוח וישבתי להתבונן ביום שמתחיל. כשחזרתי הביתה אמא שלי כבר התעוררה וסיפרתי לה שאני לא יודעת מה זה אבל יש לי תחושות מוזרות בבטן התחתונה. היא הציעה שאני אלך לישון עוד קצת. הלכתי לישון, מתעוררת מדי פעם בהתרגשות.

בשעה 10 בערך התקשרתי ל”מיילדת הפרטית” שלי: סבתא שרי, אמא של ינון. שרי שמעה את התיאורים שלי והציעה שאני אחכה ואתקשר אליה עם יש שינוי או התקדמות. נסענו לאזכרה של סבתא שלי, פגשתי את המשפחה של אבא שלי, ואפילו היו לי כמה רגעים ליד הקבר של סבתא שלי שאליה הייתי מאד קשורה בילדותי. חזרנו מבית הקברות אל חדר האוכל, אחרי שזמן רב לא אכלתי שם, קיבלתי ברכות בהצלחה מהחברים. הרגשתי שאני סוגרת הרבה מעגלים לקראת הלידה המתקרבת. הצירים התחזקו והיו תכופים יותר ויותר, התקשרתי לשרי והיא הציעה שנתחיל להתקדם לכיוון המרכז.

בשעה 15:00 התקשרתי לינון שעדין היה במעלה צביה ואמרתי לו שנראה לי שהגיע הזמן ושיבוא. ינון הגיע והתחלנו לנסוע לכוון המרכז. במהלך הנסיעה התחזקו הצירים וכבר התחלתי להתנשם לפי מה שלמדנו והרי היה לנו ממי ללמוד על הריון ולידה ואצל מי לעשות הכנה ללידה…
מזל שלא היו פקקים והגענו מהר לבית של ההורים של ינון בהוד השרון. הספקנו עוד לאכול ארוחת שישי עם המשפחה כשאני יוצאת החוצה בזמן הצירים לנשום ולהאנח, כשאני די רגועה, שהרי המיילדת שלי נמצאת כמה מטרים ממני…

בשעה תשע בערב אמרתי לשרי שאני מוכנה לנסוע לבית חולים. לפי ההתמודדות שלי עם הצירים היא חשבה שיש עוד זמן אבל התעקשתי לנסוע. התיקים היו מוכנים כבר שבועיים באוטו והתחלנו לנסוע. שרי גם הייתה מתוכננת לעבוד בחדר לידה במשמרת לילה, ככה שבכלל זה התחיל טוב.
הגענו לבית חולים מאיר ושרי עוד הציעה שנעשה סיבוב קצת בעיר עד שתהיה התקדמות. אמרתי שכואב לי ואני רוצה להיבדק. שרי בדקה ולהפתעתנו היתה כבר פתיחה של 4-5 ס”מ. נכנסנו לחדר הלידה הטבעי. החדר שהיה בסוף המסדרון חיכה לנו. הבאנו מראש נרות, קטורת, מוזיקה ואפילו סדינים. החדר נהפך ברגע לצימר שלנו ללילה.

התחלתי להתנועע בחדר, הכאבים גברו וגברו. ינון מילא את הג’קוזי ונכנסתי למים. לא רציתי לצאת משם. פעם אחת יצאתי ומייד רציתי לחזור, המים עזרו מאוד לשכך את הכאב. בתוך המים הרגשתי כמו בתוך בועה, כל ציר נאחזתי במעקה שלצד הג’קוזי חזק חזק 10 …15…30 שניות והציר נחלש. אפשר לנשום. הפתיחה התקדמה יפה. שרי וינון הציעו לעסות, לדבר, לעזור. לא יכולתי שיגעו או ידברו אלי. במהלך הצירים נכנסתי לתוך עצמי, מוציאה קולות עמוקים שלא הכרתי. לא הרגשתי פחד, הרגשתי שכל ציר מקדם את הלידה ושאני חזקה ויכולה להתמודד. עד הפתיחה של 9 ס”מ… פתאום לא היתה התקדמות ואני התחלתי להרגיש יאוש, אחרי בערך 7 שעות של צירים חזקים. ואני בתוך המים. מי השפיר עוד לא פקעו והרגשתי שזה מה שתוקע את הלידה. שרי שאלה אם אני רוצה שנפקע את המים. בשלב זה רציתי כל דבר שיקדם את הלידה מהר. אחרי פקיעת המים הגעתי לפתיחה מלאה. יצאתי מהמים, בטוחה שמעכשיו זה כבר הסוף, כמה לחיצות וזהו. אבל ממש לא. הרגשתי לחץ למטה כמו של קקי, לא הבנתי איך אני אמורה ללחוץ, לאיזה כיוון. הצירים היו חזקים אבל קצרים ולא הצלחתי ללחוץ. התחלתי לצעוק, לא לגמרי עם קשר ללחיצות. בשלב מסויים שרי אמרה לי: תפסיקי לצעוק ותתחילי ללחוץ. הבנתי שאני סתם צורחת כי זה מה ששמעתי בחדרים האחרים, וזה הצחיק אותי. הפנים של ינון לא הצחיקו אותי. הוא היה נראה מאוד סקפטי. בדיעבד הוא אמר לי שהוא באמת לא הבין איך תינוק אמור לצאת מהחור הקטן הזה…

כבר היה לי מאוד קשה, כמעט בלתי נסבל… רציתי משהו שיעזור לי. ביקשתי גז צחוק, שגם לפני הלידה היה נראה לי האופציה ההגיונית לעזור בכאבים. שרי הביאה את המתקן והיתי צריכה לשים את המסכה על הפנים ולנשום. זה הקשה לי על הנשימה, לא הבנתי איך אני אמורה גם ללחוץ וגם לנשום עם המסכה המעצבנת על הפנים. אחרי כמה נשימות הבנתי שזה לא יעזור לי. ינון דווקא חשב שזה יעזור לו…

אני מסתכלת על השעון עוד מעט שעתיים של צירי לחץ ואני כבר בלי כוחות. ביקשתי לנסות לשנות תנוחות, אבל בכריעה לא היה לי נוח. ירדתי למזרון על הריצפה בתנוחה על הצד, רופאה נכנסה לשאול עם הכל בסדר ואמרה לי שכבר רואים את הראש כמה לחיצות וזהו. זה מאוד עודד אותי (מפתיע שדווקא הרופאה עודדה ואמרה את הדבר הנכון), לצערי היה צורך בחתך קטן.מיד אחרי החתך – לחיצה אחת והראש יוצא, עוד לחיצה וכמו דגיג שנפלט, יצא הגוף!

בשעה 7:35 יהלי נולדה. שרי ישר ראתה את הגומות, והניחה אותה עלי. תוך שניה, כמו בספרים הרגשתי שימחה והקלה ענקית, הגוף הרטוב והקטן נצמד אלי ואני אליו, לא מאמינה שזה נגמר והילדה שלי סוף סוף בחוץ איתי. כיוונתי אותה אל הפיטמה והיא התחילה לינוק כאילו התאמנה לכך כבר תשעה חודשים… לא בכתה וצרחה כמו בסרטים, יצאה נקיה ויפה וברורה. אחרי 25 דקות, כשראינו שחבל הטבור כבר לא פועם ינון גזר אותו ובעוד לחיצה יצאה השיליה. היינו עוד על המזרון על הריצפה. עליתי למיטה כשהיא עלי ושעה וחצי היא ינקה ונחה, נרדמת ומוצצת. ואני בתחושות מדהימות לא רוצה לעזוב את היצור הקטן והמקסים. ראיתי את הגומות, את הראש מלא שיער שחור, עיניים אפורות מתבוננות. ראיתי את הדמיון אלי וזה היה מרגש. היינו עוד שעתיים בחדר הטבעי (לא היה ביקוש וחוץ מזה, קצת פרוטקציות, מה יש?..), נחים, מתפעלים, מתרגשים. ינון נרדם, מותש. סבא צביקה אבא של ינון ואחותו הדודה הטריה מור הגיעו. שרי עוד המשיכה לתפקד במקצועיות של מיילדת, למרות שבאותו רגע היא הפכה להיות סבתא. אמא שלי שידעה מתי להתקשר, בדיוק דקה אחרי הלידה, אמרה שהם בדרך.

יהלי נולדה ביום שבת, 12.4.08 בשעה 7:35 בבוקר, במשקל 2.850.