ושוב התלבטות של מערכת האתר…

כאשר קיבלנו את הדברים שכתבה אילת עבור אתר אמא אדמה, התלבטנו לאן לשייך אותם, האם זהו “רק” מכתב תודה לשרי, או סיפור לידה?
האמת שזה גם וגם, אבל נראה לנו שזה יותר סיפור לידה ולכן העלינו כאן את הדברים המרגשים.
תודה לך אילת, מזל טוב ושפע ברכות ואיחולים לך ולעירית.

כח הנפש, כח הגוף – סיפור לידה של רוני

שרי נפלאה,
איך אפשר לתאר במילים חוויה שהיא מעבר למילים? איך אפשר לתאר במילים את הנתינה המלאה והמדויקת שלך אלי ואת הכרת התודה, החום והקרבה שאני מרגישה אליך?
כמה זה נדיר לקבל בחיים משהו ללא תנאים, ללא תמורה וביד רחבה. ככה רק מתוך רצון טוב, נדיבות ואהבה.
נתינה נדירה כזו את הענקת לי בהובלה ותמיכה בלידה וחשוב לי שתדעי שההכרות איתך וחווית הלידה המשותפת, גורמות ללב להתרחב ולריאות להימתח ולקלוט את הנשימה עמוק פנימה וכמו שאתאר מיד, גורמות גם לגוף להרפות ולשחרר את התינוק בקלות ובשמחה.

הכל התחיל כשבוע לפני התל”ם (1/6/10). באתי לספר לך על התאריך המשוער ללידה שלי ו”לבקש” מאוד שתיילדי אותי. בדיקה מהירה ביומן שלך העלתה שסביב התל”ם את בכלל לא תהיי ב’מאיר’ וחצי בצחוק אמרת לי: “בואי נקבע ל- 7/6, זה הכי נוח, אני עובדת ערב…”
אמנם היה מדובר על שבוע שלם לאחר המועד, אבל באותו הרגע בו אמרת את התאריך, הרגשתי איך הוא נחרט לי בגוף כעובדה. הפור נפל.

ואכן, שום דבר לא זז במשך שבוע 40 להריון ובבוקר ה-7/6 פגשתי את הפקק הרירי והתחילו צירים סדירים ששימחו אותי מאוד. עתה רק רציתי להתרכז בהם כדי שיגברו עד שאגיע לתחילת המשמרת שלך שצפויה היתה להתחיל בצהרים.
את הבוקר העברתי בבית, בחדר מוחשך וממוזג, עם מוסיקה שאני אוהבת, קוראת לצירים לבוא ומרפה את הגוף כמה שאפשר.

הכל התקדם כמתוכנן ואני ראיתי איך הלידה קורמת עור וגידים בדיוק כפי שראיתי בעיני רוחי. לידה שתהווה תיקון ללידה הקודמת שלא התנהלה כרצוני.
בעודי מרוצה מעצמי ומהמצב, קיבלתי טלפון ממך. אבדן לא צפוי במשפחה שלך ולוויה באותו הערב. את מצטערת, אך לא תוכלי להגיע למשמרת ומכאן שגם לא ללידה. בום, התנפץ החלום ואני נשברתי והלכתי לישון. הצירים לא התחזקו ולא נחלשו, אלא דשדשו במקום במשך כמה שעות. אחר הצהרים החלטתי ללכת ל’מאיר’ ולבדוק אם האוירה במקום תתרום לקידום הלידה.
אחרי מוניטור ובדיקות, רופא טוב לב הפריז בהערכה וקבע “פתיחה ארבע”. נכנסתי לחדר הלידה הטבעי.

עוד כמה שעות חלפו עם אותם הצירים. סרבתי לבדיקה חוזרת כי ידעתי שהפתיחה לא התקדמה ולא רציתי שרוחי תיפול. ושוב, בעודי מרחמת על עצמי ועל המצב – שוב טלפון ממך “הלוויה הסתיימה, אני בכל זאת בדרך לחדר לידה ואליך”. וואו, זה לא קורה לי. וואו, זה כן קורה לי. שרי בדרך. הלידה יכולה להמשיך.

הגעת לחדר הלידה בתשע וחצי בערב ונכנסתי לך ישר לחיבוק. כמה טוב שבאת. בדיקת פתיחה (לך אני מרשה), ארבע סנטימטרים. כאמור, לא קרה כלום בכל הזמן הזה. את מעלה אפשרות לפקוע מים כדי לזרז עניינים. ברור שכן. עכשיו כשאת כאן, אני רוצה להפקיד את ההגיון בידייך. אני רוצה לוותר על תפקודי חשיבה גבוהים ולהיות אישה פראית יולדת, משוחררת מקבלת החלטות. תחליטי בשבילי, תגידי לי מה לעשות. אני ילדה ואת האמא, אני יולדת ואת המיילדת.
האמון שלי בך הוא מוחלט.

ועכשיו באמת מגיעים הצירים. טובים, חזקים, מתחזקים. אני נעזרת במים, אני נעזרת במיטה, את מעסה אותי עם שמן ומפחיתה את הלחץ. בזמן צירים אני מוציאה קולות רמים. את מעודדת אותי להמשיך. אני רגועה וזוכה להפסקות בין ציר לציר. האוירה טובה ונעימה בחדר. שלוש נשים: את, עירית ואני.

שלוש שעות מהרגע שהגעת לחדר מופיעים צירי הלחץ, האקורד האחרון של הלידה. את מציעה לי לשכב על הצד ולהרים רגל אליי. זה כל כך נוח לי ואני נפרדת בקלות מהרצון ללדת בכריעה. שני צירים והראש בחוץ. את יודעת שבלידה הקודמת לא הרגשתי את הראש שיצא ואת מזמינה אותי לתת ליטוף ראשון לילדה החדשה שלי. אני נוגעת בראש. ציר נוסף והילדה בחוץ.
את יודעת שבלידה הקודמת לא הניחו את התינוקת עלי, אלא נתנו לי אותה עטופה. את שמה אותה עלי מיד כשהיא מגיחה. אני מרגישה את החום, הרטיבות והחלקלקות שלה. אני מרגישה את חבל הטבור מונח עליי, הילדה פוקחת עיניים גדולות שפוגשות את העיניים שלי. זה לא רגע שיוכל להישכח ממני אי פעם.

את נותנת לרגע הזה להמשך ואחר כך מציעה לעירית לגזור את חבל הטבור. הילדה עטופה והיא עלי. הצירים הדחופים עברו ועכשיו יש שקט. את ועירית הולכות עם הילדה כי צריך לנקז מי שפיר מהריאות שלה ואני שוכבת במיטה עוד כשעתיים, המומה ונפעמת משלוש השעות האחרונות. המומה ורגועה, מנסה לשחזר אבל זה קרוב מדי.

את נכנסת לחדר מדי כמה דקות ומעדכנת אותי על מצב הילדה (מצבה טוב עכשיו), שואלת אותי אם יש לי בקשות מיוחדות ממחלקת ילודים לגבי טיפול בילדה. תודה שאת מזכירה לי, שכחתי שיש לי בקשות. כאמור, הראש לא תפקד בשיאה של הלידה היפה הזו.

בסופו של דבר נשארת איתי עד שתיים בלילה. הסתובבת בחדר ונראית לי כמו מלאך אמיתי. איך היית איתי, איך באת ועוד ביום כזה, איך המבט שלך נתן לי בטחון, איך נתת לי כל כך הרבה.
“שרי” קראתי לך ולא ידעתי איך להמשיך. “תדעי לך ש…. לא, אין לי מילים. הכל קטן מדי.”
כי איך אפשר לתאר במילים חוויה שהיא מעבר למילים? איך אפשר לתאר במילים את הכרת התודה?
אי אפשר.

אוהבות אותך מאוד מאוד,
רוני, עדי, עופרי, עירית ואילת.