מספרת האמא ורד

תשעה חודשים חיכיתי לרגע בו ארגיש איך החיים שבתוכי מנסים לפרוץ החוצה. כל גופי מתגייס למשימה. גלים גלים של כאב, עוצמה והתרגשות איומה.

יום שישי בצהריים, מחר יום הולדתי ה- 31, יש לי צירים סדירים, כואבים. עוד לא יודעת מה מצפה לי.
אני מתרגשת לבשר לבעלי שהנה זה בא. מעמיסים את כל הציוד ונוסעים לבית חולים. מדברים כל הדרך, נושמים, נושפים בקול וצוחקים. ביחד נעשה את זה מושלם!

מחלקת היולדות האינטימית של בי”ח “יוספטל” באילת, כבר מוכרת לנו. המיילדת הלן מקבלת אותנו ואחרי בדיקה קצרה מבשרת שהתינוקת שלנו כבר ממש דוחפת לצאת, אך הרחם הסגורה לא מאפשרת לה את הדרך החוצה. זו הסיבה שכל כך כואב לי כבר בשלב זה, אבל צריך לחכות.

יוצאים לטיול של שעתיים בטיילת העמוסה של אילת, בינתיים השבת כבר נכנסת. הצירים מתגברים, מחשמלים, מצמררים והרחם – סגורה ועקשנית.

השעות חולפות, זרם חזק של מים חמים מפיג את הכאב, אבל לא משחרר את המחסום. מה חוסם אותי?

הגוף מתעייף, אני כואבת, מנסה לנוח לרגע, לאסוף את כוחותיי, אך הם כבר לא שם יותר ואני יודעת שהדרך עוד ארוכה. מה עושים? עברו כבר 12 שעות.
הקב”ה שומע את תפילתי ושולח אליי את רינה המיילדת – מקסימה, אימהית וטובה. היא פורסת בפניי את האפשרויות ואני בוחרת בלב כבד ובגוף כואב – אפידורל.

אני שוכבת על הצד והרופא מסביר לי כל פעולה שהוא עושה, בקול מכאני אבל מרגיע. לאט לאט, אבל די מהר, רגל ימין משותקת לגמרי, רגל שמאל שומרת על תחושה קלה והצירים הופכים לזיכרון עמום.
רינה מבשרת שהפתיחה כבר 5  ס”מ ותוך שלוש שעות הפתיחה מתקדמת ל9.5, ונעצרת. רינה פוקעת לי את המים, אבל שום דבר לא זז. בחדר לידה מתחלפת עוד משמרת ואני מתחילה להתייאש. המוניטור מראה צירים חלשים בתדירות פוחתת, אבל כל אחד מהם מצליח להוריד את הדופק של התינוקת שלי ולהקפיץ את שלי.

עברו שעתיים, הפתיחה הושלמה והגיע הזמן ללחוץ, אני מבקשת מאמיר לצאת והוא יוצא החוצה, מצפה לשמוע בכל רגע בכי של תינוק. ההמתנה ארוכה וקולות הבכי שנשמעים הם דווקא שלי.
הראש תקוע, אין צירים, הדופק יורד ואני לוחצת לשווא. אין ברירה, מביאים את הוואקום.

איך הגעתי למצב הזה? שוכבת על הגב, חסרת אונים, לא יכולה לזוז, לא יכולה לעזור לתינוקת שלי, משותקת. עוברים עוד כמה רגעים והנה הנסיכה שלנו בחוץ. אמיר בוכה מאושר, אני מפסיקה לבכות, מחזיקה לה את היד, רגע אחד של נחת וכבר לוקחים אותה לבדיקות.

אז איך הגעתי למצב הזה? תשעה חודשים שאני מתכוננת, עושה יוגה, הליכות, תזונה נכונה, נשימות, הרפיות, קוראת ספרים ולומדת.
עכשיו אני יכולה לומר בכנות שאני כבר יודעת, זה היה הפחד לאבד אותה. הפחד שהלידה תהיה לה קשה מידי. כן, מתברר שבמשך כל תקופת ההיריון היפה והמקסימה שהייתה לי, גידלתי גם פחד, את פחד האובדן. כי החיים הם רק צד אחד של המטבע.

אבל ברוך השם חזרנו הביתה בידיים מלאות, עם אוריה המקסימה, האושר הגדול ביותר בעולם.