מספרת האמא מאיה

הי שרי,
לפני מספר שבועות סיימנו קורס הכנה ללידה ב”אמא אדמה” בהדרכתך ובשבוע שעבר (שבוע 39 להריוני) ילדתי את בתי נויה.
רציתי להודות לך מעומק לבי על ההדרכה שהעברת לנו, על הרגישות והחום שהקרנת ועל שהעברת את הידע שלך בצורה כל כך מוחשית. אני חושבת שכל אלה עזרו לי לעבור חווית לידה טובה, מרגשת ובלתי נשכחת.
אני חייבת לציין ולומר שבזכותך גם בעלי עבר חוויה טובה ובמהלך הלידה אפילו הזכרנו אותך… “מה שרי אמרה לעשות עכשיו…?” :-))
אני מצרפת את סיפור הלידה של נויה.
שוב תודה,
מאיה

סיפור הלידה של נויה

נויה, סיפור הלידה שלך מתחיל בליל שישי – 14.5.2010, כשאמא מתחילה להרגיש כאבים קלים.
ביום שבת אחה”צ השתחרר הפקק הרירי, אבא ואני מתחילים להתרגש. אנחנו מחליטים לצאת קצת ויושבים בבית קפה בחוף הים בהרצליה.
יום ראשון, בדיוק שבוע 39, עובר ללא כאבים ואנחנו חושבים שייקח עוד קצת זמן עד שתבואי.
יום שני, יום לפני ערב חג השבועות אני מתחילה להרגיש מהבוקר כאבים שהם כמו כאבי מחזור. בשעה 12 אני כבר שואלת בפורום הריון ולידה אם מדובר בצירים או בהתכווצויות סרק. החברות בפורום אומרות לי שכנראה הצירים מתחילים. הכאבים הולכים ומתגברים ונעשים תכופים יותר ויותר, אבל בהחלט נסבלים. אני הולכת להכין בונבוני שוקולד (מתכון של קארין גורן – מומלץ ביותר) ומדי פעם מתכווצת מכאב.

בשעה 16:00 אבא מתקשר ושואל מה נשמע. אני אומרת לו שיש לי צירים אבל שילך לטיול עם חברי הצוות שלו (סיור ביפו עם ארוחת ערב שתוכנן מראש) כי נראה לי שיש עוד זמן. בשעה 18:00 אני מתזמנת צירים כל 5 דקות כשכל ציר נמשך 30 שניות. אני מתקשרת לאבא כי נראה לי ש”זה לא עסק” וכדאי לנסוע לביה”ח.
אבא פורש מהסיור ומגיע הביתה מהר. צ’יק צ’אק מכין לעצמו ארוחת ערב ומתקלח ואני בינתיים צופה בטלויזיה ועושה סיבובי אגן על כדור הפיזיו.

בשעה 20:00 אנחנו מגיעים לחדר לידה בביה”ח בילינסון פתח תקווה, מחברים אותי למוניטור והמיילדת אומרת שיש לי צירים די חזקים. אני הולכת לשירותים ורואה שיש לי מעט דימום. אחרי כ-5 דקות קוראים לנו לבדיקת הרופא שאומר שיש לי פתיחה 5 (מה?!!!) וקדימה לחדר הלידה.
ב-21:15 נכנסנו לחדר לידה, אני מודיעה לצוות הרפואי שככל הנראה ארצה אפידורל.
ב-22:00 הכאבים כבר ממש מתגברים ואני מרגישה שהגעתי לסף הכאב שלי. פתיחה בין 6-7, חצי שעה אחרי זה מחדירים לי אפידורל (אבא מחוויר, כמעט מתעלף, המיילדת והמרדים מציעים לו לשבת). אפשר לנשום לרווחה – אני הרבה יותר רגועה ומחייכת (גם אבא מתאושש). אנחנו מדברים בינינו כאילו שאנחנו יושבים לנו עכשיו בסלון – רק כיבוד היה חסר…

אני מקפידה להניע את האגן ורוקדת לי סלסה בשכיבה. אני כל הזמן חושבת עליך, מתברגת לך בתוך האגן שלי ומתכוננת ליציאה.
23:30 הרופא מסתכל על המוניטור, בודק אותי ואומר שאני מתקדמת מאד יפה. אין מה לומר – עידוד ו”ציונים טובים” תמיד נתנו לי מוטיבציה. אני ממשיכה להתנועע ואבא שלך המדהים מצחיק אותי ואנחנו אומרים זה לזו כמה אנחנו כבר מתים לראות אותך.
00:30 הרופא נכנס ופוקע לי את מי השפיר.
02:00 בלילה הרופא אומר שיש לי פתיחה 9 – אנחנו כבר בהיכון…

3:15 לפנות בוקר, אני כבר בפתיחה 10.
הרופא אומר לי שהראש שלך כבר כמעט בחוץ ושואל אם אני רוצה לגעת. אני מושיטה את ידי וחשה את הראש שלך. אני אומרת לאבא שאני חושבת שיש לך קצת שיער. ילנה המיילדת המדהימה מגיעה, אבא עומד לידי, מלטף אותי ונותן לי מים. כולנו מוכנים להוציא אותך כבר החוצה. הרופא אומר לנו שתוך 20 דקות את בחוץ ואין הנחות. ילנה מנחה אותי איך ללחוץ, אני מגייסת את כל כוחותי, שואפת אויר אל הבטן ולוחצת. ילנה מעודדת אותי ואומרת שאני נהדרת. אני שואפת שוב אויר אל הבטן ולוחצת וילנה אומרת שעכשיו לא לחצתי מספיק.

אני מנסה שוב, מכניסה אויר לבטן ולוחצת חזק חזק. ילנה שוב מעודדת אותי ובינתיים שופכת שמן שקדים ומעסה. עוד כמה לחיצות קטנות, השעה 03:39, 18.5.10, ערב חג השבועות והנה את בחוץ!
שש וחצי שעות של לידה ואת, קטנה שלי, מונחת על בטני יפייפיה ומתוקה! אני אומרת לך: “שלום, ברוכים הבאים”, אבא צוחק ומתרגש ואת מתחילה לצרוח.

לוקחים אותך לשקילה, את קטנטונת במשקל 2.714 ק”ג. עוטפים אותך טוב-טוב ונותנים אותך לאבא שלא מפסיק להתפעל ממך. אני מסתכלת על שניכם מהצד ואומרת לאבא שיש לך עיניים כמו שלו, כאלה מאורכות ויפות. לוקחים אותך לבדיקות ואנחנו מתראים כעבור כמה שעות.
מאז ובכל רגע שעובר, האהבה שלנו אליך רק גוברת ומתעצמת, אהבה ענקית שאי-אפשר להגדיר אותה בעומק, רוחב, גובה או משקל, אהבה ללא גבולות – אהבת עולם.

כנראה שלא בכדי בונבוני השוקולד של מאיה הזכירו לנו את עוגיות החמאה של שרי – מתי הולכים לחדר לידה
מזל טוב למאיה ותודה על השיתוף המקסים.