.
חדשות

ברוכים הבאים לאמא אדמה

כל 4 שבועות, מתחילה סדנה חדשה.

סדנת ליווי התפתחותי - התפתחות ...

ביום שלישי בבוקר:
10:00 גילאי 6חד' ומעלה
11:15 הכנה להתהפכויות(3-6 חד)
12:30 סדנת מבוא לקטנטנים (עד 3 חודשים) - סדנה חדשה כל 5 שבועות.

שרי קרוכמל, פרט להיותה מנהלת אמא אדמה ומיילדת מוסמכת ופעילה בחדר לידה, היא גם מיילדת בית. לפרטים הקליקו מיילדת בית

פינוקי בוקר לאמהות ותינוקות

בכל יום רביעי בשעה 11:00 (חינם למשתתפות סדנת עיסוי המתקיימת לפני כן, 30 ש"ח לאורחות אחרות).

חובה לכל הורה! סדנאות חדשות כל שבועיים-שלושה. צפו בסרטון - סרטון וידיאו סדנה להחייאת תינוקות

יוגה לנשים בהריון

ראיתן כבר את סרטון וידיאו שיעור יוגה בהריון? לצפייה - סרטון וידיאו  יוגה לנשים בהריון

חדרי טיפולים ו/או אולם להשכרה ...

ניתן לשכור את חדרי הטיפולים (קליניקות) ואת האולמות במתחם המשופץ והמרהיב של אמא אדמה לסדנאות ופעילויות קבוצתיות.
שרון דרור או מנשא לופיקס? אולי מנשא יאמו? אנחנו נעזור לכם לבחור את המנשא הנכון לתינוק שלכם ולכם. אפשר לקבל ייעוץ והדרכה אצלנו, אפשר גם אצלכם בבית...

קורס דולות באמא אדמה

הכשרת דולות ונשות מקצוע בתחומי הריון ולידה באמא אדמה: קורסי דולות תומכות לידה, דולות פוסט פארטום (תומכות לאחר לידה), מדריכות הנקה, מדריכות עיסוי תינוקות, מטפלות ברפלקסולוגיה ועוד.
יצירת קשר
שם:
דוא"ל:
טלפון:
פרטים:
הרשמה לניוזלטר
יש להקליד את הספרות והאותיות כפי שמופיעות בתמונה

טיפולי רפואה משלימה כגון עיסוי, רפלקסולוגיה או שיאצו בהריון וגם זירוז לידה או היפוך עובר בעזרת רפואה סינית.

סרטון וידיאו יוגה לנשים בהריון
סרטון וידיאו יוגה לנשים בהריון
הטלפון של אמא אדמה
09-7408693
שעות הפתיחה של המרכז
ימים א', ב',ד',ה' 09:00-20:00
יום ג' 09:00-17:00
יום ו' 08:45-14:00
מועדי קורסים קרובים
ימי ו' בוקר 25.1.19
ימי ב' ערב 18.2.19
ימי ו' בוקר 1.3.19
יש כבר אלופירסט בתיק לידה שלך?

כאן תוכלו לקרוא על תרסיס אלופירסט המבוסס על אלוורה, המקל, מחטא ומסייע בהחלמה בעקבות קרעים או חתכים בלידה, או לאחר ניתוח קיסרי - ספריי אלופירסט 

פעמיים בשבוע:
יום שני 18:30
יום שישי 09:00
אהבתם? סמנו אהבתי... תודה.
שוברי מתנה
שוברי מתנה
 

סיפור לידה של מעיין

מספרת האמא שני


הקדמה – מנסים להרות


כל כך הרבה זמן רצינו להיכנס להריון, אבל דחינו את זה שוב ושוב בגלל הלימודים שלי. כשכבר "יכולנו" להרשות זאת לעצמנו, פתאום גילינו שזה לא כל כך פשוט. די מהר התברר שהמחזורים הארוכים והדימום הכבד שסבלתי ממנו כל השנים הם בעצם סימפטום של סינדרום השחלה הפוליציסטית. ניסינו בכל זאת להרות באופן טבעי, אבל אחרי שנה של ניסיונות, פנינו לטיפול התרופתי.
התכנית היתה להתחיל עם כדור אחד של איקקלומין למשך 5 ימים בחודש הראשון, 2 כדורים ביום בחודש השני, וכן הלאה. הרופא שלי אמר שלרוב החודש הראשון הוא רק פיילוט, כדי לראות כיצד הגוף מגיב לתרופה, ונתן מרשם של 30 כדורים (ל-3 חודשי ניסיון), אותו פדינו במלואו מיד בבית המרקחת. ליתר בטחון גם החלטתי לבצע מעקב זקיקים.
אז, הפתעה – נכנסתי להריון מהחודש הראשון! אפילו רופא הנשים היה מופתע כשחזרנו אליו אחרי חודש עם חיוך דבילי על הפנים ותמונה של אולטרה-סאונד עם דופק עוברי!


פרק א – ההריון


השליש הראשון של ההריון עבר עלי כמתוך חלום, תוך כדי תקופת בחינות אחרונה, שיפוץ הדירה החדשה ומעבר אליה. לאחר מכן נכנסתי ישר ללימודים של מבחני הרישוי, וכך גם טסו להם החודש הרביעי והחמישי.
כאשר הגיע הרישיון, הייתי כבר בחודש השישי, ולכן החלטנו שלא אתייאש אם לא אמצא עבודה, ואנצל את הזמן לנוח ולגדל את התינוקי שלנו בבטן.
את מירב מרצי השקעתי בפורום הריון ולידה בתפוז, במחשבות על ההריון ועל התינוק שגדל בתוכי. הכל הלך לפי הספר, תנועות, כאבי גב, צרבות, סקירות מושלמות, בדיקות תקינות. לא האמנתי שהמזל הטוב הזה ימשיך (אבל הוא המשיך, אין כאן פיתול בעלילה). הדבר היחידי שעלה כל הזמן הוא תינוק גדול – רגליים מאוד ארוכות והערכת משקל גבוהה. בכל מפגש עם האולטרה-סאונד ההערכה היתה משקל של 4 ק"ג באם אגיע לשבוע 40, ובהתחשב בעובדה שאימי ילדה אותי ואת אחותי בשבועות 41 ו-42......


פרק ב – הכנה ללידה


אני הפחדנית הגדולה, שכל חיי סבלתי מכאבים "פסיכוסומטיים" ותוייגתי כהיפוכונדרית וקצת ניורוטית, החלטתי ללדת טבעי. עד היום אני לא יכולה להסביר מדוע, הרי מה שחשוב הוא תינוק בריא ואמא בריאה. אבל עדיין היה בי רצון עז לחוות את החוייה הזו במלואה.
מחודש חמישי תירגלתי יוגה לנשים בהריון במרכז "אמא אדמה" בהוד השרון, וכשהגיע הזמן לעבור קורס ההכנה ללידה, עברנו אותו גם באותו המקום. בנוסף, ולאחר המלצות רבות, קניתי וקראתי בעיון רב את הספר "לידה פעילה". למדתי על "מפל ההתערבויות", על התנוחות המומלצות לקידום טבעי של לידה, ועל תנוחות לשיכוך כאבים. כך הכנתי את הגוף שלי וגם את הראש שלי ללידה פעילה. כל הזמן פעלתי מתוך רצון לדעת כמה שיותר, כי אני מאמינה שידע הוא כוח. את בן זוגי טרטרתי בתרגול תנועות, קריאה של סיפורי לידה, ואפילו ניסיתי לגרום לו לקרוא את הספר "לידה פעילה", ללא הצלחה מרובה. בחודש שמיני גם הדרמנו עד לרחובות למפגש עם מיכאל, הדולהלמה שאין מילים לתאר אותו, ולמדנו עיסויים כייפים ועל חשיבות התנועה גם במנוחה. כמובן שגם על שחר צוברי, עידו קוז'יקרו, ו-16M!
בעלי כל הזמן שאל אותי, איך יוכל לזהות מתי אני עוברת את נקודת השבירה שלי, ומתי ארצה לקחת אפידורל. הזכרתי לו את תקופת הבחינות שלי, שהייתי מיואשת ובכיתי, וסיכמנו על כמה משפטי מפתח.


פרק ג – מתקדמים ללידה


טוב, בעצם עוד לא לידה. הגיע חודש שמיני, נהייה כבד, שבי הקטן (קיצור של שבלול, כי ככה הוא נראה באולטרה-סאונד הראשון: צינור עוברי ושק החלמון) נהיה שבי הגדול, כשהוא בועט בחוזקה ברגליו בצלעות שלי. למזלי לא היתה בעיה של מצג, מכיוון שמלכתחילה הוא היה במצג ראש ולא התהפך. למרות ההיסטוריה המשפחתית שלי של לידות מאוחרות והריון עודף, היתה לי תחושה שאלד מוקדם, ולכן מאוד רווח לי כשעמד החודש השמיני להסתיים. עם החודש השמיני גם הופיעו צירי ברקסטון, אבל הם היו בודדים ולא סדירים.
כאשר הייתי ב-35+6, עברתי תאונת דרכים קטנה: עמדתי ברמזור אדום מאחורי סטודנט לנהיגה, וכאשר הרמזור התחלף לירוק המכונית שלפני לא זזה. אני זוכרת היטב כמה מלחיץ זה היה להיות סטודנטית לנהיגה, ראשונה ברמזור, ופתאום המנוע כבה, ולכן חיכיתי בסבלנות. מסתבר שהנהגת מלפני לא היתה כל כך סובלנית, והיא התחילה בנסיעה, עליי. הרגשתי מכה חזקה שהעיפה אותי קדימה, ונכנסתי גם ב"ל", שעוד לא החל בנסיעה.
הייתי מאוד נסערת, ונסעתי למיון יולדות. שם עברתי מוניטור של כמה שעות, אולטרה-סאונד ובדיקה. הכל היה בסדר, רק צירונים כל 10/20 דקות, פתיחה של 1 ס"מ ומחיקה של 60%. מאוד התרגשתי מהתוצאות כי חשבתי שזה אומר שהלידה קרובה, אבל הרגיעו אותי ואמרו שאני יכולה להסתובב ככה עד שבוע 40.


בשבוע 36 התחלתי לשים לב לצירונים שהיו לפעמים כל שעה, ולפעמים היו ימים שלמים ללא כיווצים בכלל. לא הבנתי מה זה אומר, וחוסר הידיעה לגבי העתיד די חירפנה אותי. כל הזמן קיטרתי לבעלי שלא היתה לי בעיה לסחוב עד 41 שבועות, אבל אני לא יודעת שזה מה שיקרה. לכן כל יום שיש צירים אני בטוחה שהגיע הרגע, ולמחרת אני מתעוררת ואני עדיין בהריון.
ב-37+2, לאחר לילה של התקשויות כל 5 דקות במשך שעתיים, קמתי ו....אני עדיין בהריון. בעלי לקח יום חופש והלכנו למוקד לעשות מוניטור ובדיקה. כמובן שהמוניטור לא הראה צירים בכלל, והרופא אמר שאין לו למה לבדוק אותי, כי גם אם אהיה בפתיחה של 2 ס"מ, אני עדיין יכולה להגיע לשבוע 41.
כאשר יצאנו מהמוקד אמרתי לבעלי שאני לא יכולה יותר, ושאני רוצה לנסות את הפיצה של מסעדת "ג'ויה" ברמת החייל. בעלי לא האמין שאני, אדם שכלתני בדר"כ, שאינו מאמין באמונות תפלות, מוכן לנסות לאכול פיצה עם סגולות. אבל, מכיוון שעם הורמונים לא מתווכחים, בצהריים נסענו ואכלתי את הפיצה הדוחה ביותר בעולם: פיצה עם עלי ארוגולה טריים.


פרק ד - לידה


19:30 באותו הערב, כאשר אנחנו יושבים עם הורי ואחותי בבית קפה, שנייה לאחר שהגיע וופל בלגי מושחת עם קצפת, 3 סוגים של שוקולד ודובדבנים, הרגשתי "פק" באזור צוואר הרחם, כמו בעיטה אבל למטה. נבהלתי ונפלטה לי צעקה, וכל השולחן הסתכל עליי. אמרתי שכנראה שהיתה בעיטה חזקה, אבל ליתר בטחון הלכתי לשירותים לבדוק: התחתונים שלי היו ספוגים בנוזל שקוף, ועם כל צעד הרגשתי דליפות קטנות.
א-ב-ל, שאני אוותר עם וופל בלגי עם שוקולד????? ריפדתי את התחתונים בנייר טואלט וחזרתי לשולחן! אחרי כמה דקות, כשאני כל הזמן מרגישה דליפות קטנות, הבנתי שעליי לסיים את מסע הגרגרנות שלי, ואני ובעלי נסענו לבית המרקחת לקנות ערכה לזיהוי מי שפיר.
בבית כבר לא נזקקתי לבדיקה, לנוזל היה ריח עז של זרע, אבל בכל זאת ביצענו את הבדיקה שיצאה חיובית. בשלב זה האדרנלין שבי הרקיע. לא היו לי צירים, וידעתי שאני בדרך לפגוש את התינוק שלי. התרגשתי כל כך!
ביצענו סידורים אחרונים של תיק הלידה – סנדביצים, יין תירוש, הכנו תרמוס על חליטת עלי פטל, ארזנו את המבער עם השמנים הארומטיים ווידאנו שבמחשב הנייד יש את השירים האהובים עליי. תכנית הלידה ארוזה ומנויילנת, ואני מנצלת את פרץ האנרגיה המטורף שלי להוריד ולקפל כביסה ולעשות כלים, כי אני יודעת שכדאי שהכל יהיה מוכן מראש. הורדנו את הכלבה אצל ההורים שלי, ואמרנו להם שהגיע הרגע. אחותי מספרת שנראיתי אחוזת תזזית, ב"היי".


21:30 – הגענו למיון יולדות. עדיין אין צירים, אבל המים ממשיכים לרדת. חוברתי למוניטור למשך שעה וחצי, פגשתי את שרי קרוכמל, המיילדת שהעבירה את קורס ההכנה ללידה שלנו, שגם מנהלת את מרכז "אמא אדמה" (קיבלתי כל הכבוד על תרמוס עלי הפטל!). שרי בדיוק סיימה משמרת ערב אבל אמרה שתחזור בשבע בבוקר ותראה מה קורה איתי. הצטלמתי מחויכת ומרוגשת. לאחר שעתיים נבדקתי אצל הרופא: פתיחה של 2 ס"מ, מחיקה של 80%, ואין צירים!
הרופא אמר שהאפשרויות שלי הן לעלות למחלקה להריון בסיכון ולהסתובב שם כמה שעות עד להתפתחות צירים, להיכנס לחדר לידה ולחכות, או להישאר במיון יולדות לכמה שעות כדי לראות מה ההתפתחות. בן זוגי ואני החלטנו להישאר במיון יולדות, מכיוון שרצינו לתת סיכוי ללידה להתפתח באופן טבעי. קיבלתי אזהרה שיש לי מספר מוגבל של שעות להתפתחות לידה, ולאחר מכן, עקב ירידת המים, אקבל זירוז. נשארנו שנינו לבד בחדר.


כאילו שהבדיקה הוגינלית נתנה את אות הפתיחה – מרגע הבדיקה החלו צירים כואבים מאוד אך קצרים, 20 שניות בכל 4 דקות. כל הזמן הזה הייתי פעילה: על האסלה, במקלחת עם זרם מים חמים, נשענת קדימה, לפעמים בעת ציר פשוט כורעת למטה. ובין הצירים מנסה להתאושש.
הכאבים היו נוראיים, ובתום שעתיים אמרתי לבעלי שאיני יכולה יותר, ושאני רוצה שיבדקו אותי. קיוותי שהגעתי לפתיחה של 3 או 4 ס"מ, וכי ייתנו לי להיכנס לחדר לידה ולקבל אפידורל. ידעתי שלידה ראשונה מתפתחת לאט, ומאוד פחדתי שאם ככה נראות שעתיים של צירים, שלא אעמוד ב-12 שעות נוספות שרק יתגברו באינטנסיביות שלהן.
חיכינו עוד חצי שעה מייגעת, ובסוף המיילדת החמודה בת-שבע אמרה שהיא תבדוק אותי כי הרופאה ממש מתעכבת. בבדיקה הסתבר שהתקדמתי תוך שעתיים וחצי לפתיחה של 6! בשלב זה בת-שבע תיפקדה כמלאך השומר עלי והציעה שאנסה בכל זאת להמשיך באופן טבעי וכי אחרי מוניטור נוסף היא תשלח אותי לחדר הלידה הטבעי לג'קוזי. הסכמתי תוך כדי בכי מייאוש, והתחברתי למוניטור. בגלל שזזתי בעת חלק מהצירים הקריאה לא היתה מדוייקת ונאלצתי להמשיך ככה כחצי שעה-40 דקות. את השלב הבא אני לא זוכרת אבל הוא רשום בתיק ובעלי מאשר אז כנראה שזה באמת קרה: לפני שנכנסו לחדר בת-שבע בדקה אותי שוב וכעת הייתי בפתיחה של 8 ס"מ. הובלתי לאחר כבוד לחדר הלידה הטבעי.


בחדר הלידה הטבעי הייתי חלק מהצירים על כדור פיזיו, חלק על האסלה והרוב בג'קוזי עם זרם המים עליי. לצערי המים לא הספיקו למלא את האמבטיה אז לא השתמשתי בזרמים. אחרי כשעה (או נצח) בכיתי ואמרתי שוב שאני לא יכולה יותר ושיתנו לי אפידורל, המיילדת קרן אמרה שברצונה לבדוק אותי, וכאן הייתי בפתיחה של 9. בשלב זה בעלי אמר לי שאי אפשר לתת לי כבר אפידורל ואני טרחתי לומר לו שהוא מדבר שטויות (למרות שידעתי שהוא צודק). החזקתי מעמד עוד פרק זמן, אני לא חושבת שכבר תזמנו את הצירים אבל אני הרגשתי בציר אחד מתמשך עם הפסקות מאוד קטנות שלא השאירו לי זמן להתאושש. באיזשהו שלב ניסיתי שוב לשבת על האסלה ואמרתי למיילדת קרן שאני מרגישה צורך ללחוץ. קרן בדקה אותי שוב ואמרה שאנחנו יכולים להתחיל ללחוץ. בעת הבדיקה הייתי על המיטה ועצם השכיבה על הגב היתה בלתי נסבלת בצירים, אבל המיילדת אמרה שהיא צריכה לבדוק לא רק את הפתיחה אלא גם את התקדמות הראש בעת ציר.


שלב הלחיצות – היה ארוך מאוד, שעה וחצי. אני הרגשתי שזה יותר קצר אבל מאוד מתיש. כאן באמת שהצירים לא כאבו, אלא רק הרגשתי צורך עז ללחוץ. בעת הלחיצות היו לי כאבי גב חזקים וזה מה שכאב מאוד. ניסינו כמה תנוחות בלחיצות: שכיבה על הצד, כריעה על שש, ושכיבה על הגב עם הרגליים באוויר. הסתבר שדווקא בתנוחת הגב, שהיא הכי פחות מומלצת, הלחיצות שלי היו הכי אפקטיביות, פשוט כי היה לי קשה להבין מאיפה ללחוץ (היו פעמים שקרן אמרה שאני לוחצת בגרון). קרן אמרה שהיא רואה את הראש בעת הצירים מציץ החוצה, ושאלה אם אני רוצה להסתכל. סירבתי (ידעתי מראש שלא ארצה להסתכל, באופן אישי לא רציתי), אבל בעלי הסתכל ואמר לי שזה ממש יפה ושיש לו מלא שיער שחור.
היינו בעלי אני וקרן, אני על הגב, ובכל ציר כופפתי את הרגליים כשקרן מחזיקה רגל אחת ובעלי את השנייה, אני לוחצת על הבטן (אידיוטי מצידי כי אין לי באמת מספיק כוח לבצע לחיצה אפקטיבית על עצמי) וצועקת בכל גרוני.
הלידה נתקעה, התינוק פשוט לא הצליח לצאת החוצה. אני אמרתי לקרן בין ציר לציר שאין סיכוי, הוא לא ייצא, ושתביא מלקחיים או ואקום כי אני לא מצליחה ללחוץ (ואז כמובן היה עוד ציר ולחצתי, אבל הייתי מאוד תשושה ובמצב נפשי לא משהו). כשקרן ראתה שהתינוק באמת לא מצליח לצאת היא הציעה אפיזיוטומיה או שנקרא לרופא שילחץ לי על הבטן, ואני הסכמתי לחתך. הרדמה מקומית, חתך, ובציר הבא הוא יצא. (השעה: 05:53) הרגשתי את הראש יוצא (לחץ אדיר) ואז הקלה, ועוד לחיצה אחת ארוכה והרגשתי את הכתפיים, הבטן ולבסוף הרגליים פשוט מחליקים ממני החוצה. זאת היתה התחושה הנפלאה ביותר שהרגשתי בחיים שלי, ורק עבורה היה שווה לעבור את הצירים והכאבים. (היום, שבועיים אחרי, אני עדיין מתענגת על הזיכרון של התחושה הזו, כשאני מסתכלת על מעיין ישן לפעמים ולא מבינה איך הדבר הזה הפציע בחיי).


קרן מיד שמה את התינוק על הבטן שלי ואני התחלתי לצחוק מרוב אושר. אושר שהוא בחוץ, שעשיתי זאת. בעלי התרגש מאוד, ואני אמרתי לו ולקרן "אני לא מאמינה שהצלחנו" שוב ושוב. אחרי שהתוודענו אחד לשני והנקתי אותו, קרן לקחה אותו לבדיקה קצרה, שקלה ועטפה אותו בכמה מגבות. אז היא הביאה אותו לבעלי.
מתישהו קרן ביקשה את רשותי לעירוי פיטוצין, והסכמתי (אני לא זוכרת אם זה היה אחרי או לפני בדיקת התינוק). ידעתי מראש שאני רוצה פיטוצין ואני גם ממש שמחה שעשיתי זאת כי השלייה יצאה בלחיצה אחת וגם כנראה שזה עזר להתכווצות הרחם, רוב הדימום היה כשהייתי עוד בחדר לידה וביממה שאחרי כן. קרן בדקה את השלייה ואז הגיע ה"מזל טוב" המיוחל.
לאחר מכן הגיע רופא צעיר וחמוד שתפר את החתך, ואחרי כן, משום מקום, ההורים שלי! מסתבר שבעלי סימס להם שילדתי, ותוך 8 דקות הם הגיעו (הם גרים ממש קרוב). חיבוקים, נישוקים, והכרת תודה רבה לקרן המיילדת, שהיתה כל כך מקסימה ודירבנה אותי כל הלידה. בשבע בבוקר גם שרי המיילדת הגיעה וקצת נדהמה לגלות שפספסה את כל הלידה. בזמן שבעלי הלך עם התינוק לבדיקה  שרי ישבה איתי בחדר הלידה ועיבדנו ביחד את החוויה, סיפרתי לה הכל, מהמוניטור יום לפני, הפיצה במסעדה, ועד הלידה. אחרי זה קמתי לעשות פיפי ראשון, וזהו, עוברים למחלקת יולדות.


סיכום סיפור הלידה של מעיין
:

לפני הלידה – היו צירים כחודש לפני, מדי פעם. לא חושבת שראיתי את הפקק הרירי, לא היתה לי התרוקנות טבעית כמה ימים לפני, ואפילו היה תיאבון מוגבר. למעשה, בכלל שהלידה התקדמה כל כך מהר גם לא עשיתי חוקן, והתרוקנתי בשלב הלחיצות.
שבוע 37+2. ירידת מים ב-19:30. הגעה לבית החולים ב-21:30. צירים מ-23:00, ולידה ב-05:53.
במהלך הלידה הספקתי להשתמש רק בחליטת הפטל, וזה עוד לפני הצירים. המוזיקה שעמלתי עליה מראש עצבנה אותי, ולא הסכמתי שבעלי יעזוב אותי לשנייה כדי להדליק שמן ארומטי או לעשות לי מסאז'. גם לא רציתי מגע שזז אלא רק את הידיים שלו עלי ואיתי. גם תכנית הלידה נשארה בתיק, אבל למזלי המיילדות שאלו אותנו לפני כל שלב כך שיכולנו לבצע את הלידה כמו שרצינו.
שבי (מעיין) נולד במשקל 3.180, אחוזון 75. הוא השתחרר 2.990.


בכמה הימים הראשונים אחרי הלידה לא יכולתי לחשוב עליה מבלי לבכות. גם כי החוויה היתה כל כך אינטנסיבית וגם כי בראשי היא היתה כישלון. אני הרגשתי שכשלתי מכיוון שלא התמודדתי כמו שרציתי עם הצירים – צעקתי וצרחתי והיו לי הרבה נקודות שבירה לאורך הלידה בהן ביקשתי אפידורל. החלק השכלתני שבי הרגיש שאם לא התמודדתי עם הכאב בצורה שצפיתי מראש, ואם נשברתי וביקשתי אפידורל, אזי נכשלתי ובעצם הלידה לא היתה טבעית בגללי, אלא רק בגלל שהיא התקדמה כל כך מהר. עד היום אני לא יודעת אם הייתי מצליחה ללדת טבעי במקרה שהלידה היתה איטית יותר. אחרי כמה ימים החוויה נרגעה והגעתי לתובנה כי אמנם היו לי נקודות שבירה (רבות), אבל קיבלתי את הלידה הטבעית שלי. נכון שצעקתי וצרחתי כמו חיה, ומאוד הובכתי מכך, אבל זאת היתה הדרך שלי וכך הצלחתי לשחרר את הלחץ מהכאבים.
אני רוצה להגיד שלולא בעלי והמיילדות בת-שבע וקרן, לא הייתי מצליחה לעבור לידה טבעית. לא היתה שום נקודה בה המיילדת הציעה שאקח אפידורל, אפילו כאשר ביקשתי במפורש. מרגע שאמרנו בכניסה שאנו מעוניינים בלידה טבעית, המיילדות דירבנו ועודדו אותי לכיוון הזה והחזירו לי כוחות. בעלי היקר לא עזב אותי לרגע, עודד אותי אחרי כל ציר, והיה חלק אינטגרטיבי בלידה. אני מעריצה אותו.


אילה גרוסמן (המורה ליוגה לנשים בהריון) ושרי קרוכמל היקרות – אמא אדמה היתה עבורי, והיא עדיין, בית חם. אני חושבת כל הזמן על החום והאהבה שאתן מקרינות בכל מפגש שלי איתכן, ועל כמה שתהיו גאות בי על המסע שעברתי. תודה לכן על שנתתן לי את הכלים להכיר את הגוף שלי ולהכין אותו ללידה. כיום אני יודעת שהגוף שלי נועד ללדת, הוא יודע ללדת, ואני רק הייתי צריכה לתת לו!

 
 
 

שני אמא של מעיין, על כדור פיזיו באחד משלבי הלידה בחדר לידה טבעית
מעיין התעייף מסיפור הלידה...

 
 
 

באמא אדמה תוכלו למצוא כדורי פיזיו איכותיים מאירופה במחיר הכי זול בארץ, תרסיס אלופירסט לאחר לידה, ערכת פארטוקל (קל לידה), שמן עיסוי פרינאום ועוד.