נספח א’: השעה הראשונה אחרי הלידה: אל תעירו את האם !
השעה הראשונה אחרי הלידה: אל תעירו את האם!
מאת: מישל אודנט
השעה שלאחר הלידה היא, ללא ספק, אחד השלבים הקריטיים ביותר בחיי בני-האדם. אין זה מקרה, שבכל החברות האנושיות נהגו, כשגרה, להפריע לתהליך הפיסיולוגי בפרק-הזמן הקצר הזה, על-ידי אמונות וטקסים. סביבותינו החברתיות מעוצבות במידה רבה כבר בתחילת האינטראקציה של האם עם הרך הנולד.
אפשר להתבונן בשעה הראשונה שלאחר הלידה מהמון היבטים משלימים. מטרת המאמר הזה היא לערוך רשימה של 12 היבטים כאלה, כדי להמחיש את הממדים האמתיים של הנושא הרחב הזה.
היבט 1: הצורך הפתאומי לנשום
אין לנו כל צורך לתאר בפירוט את ההיבט המתועד-מאוד הזה. אנחנו מבינים היטב שבמהלך השעה הראשונה לאחר הלידה, צריך התינוק להשתמש בריאותיו באופן פתאומי. במיוחד, פירוש הדבר שהלב חייב להזרים דם בדחיפוּת לתוך מחזור-הדם של הריאות. תנאי מוקדם לכך הוא, שמחזור הדם של הריאות ומחזור הדם הכללי מופרדים על-ידי סגירה של החיבור ביניהם (ductus arteriosus ו- foramen ovale).
היבט 2: השפעת ההורמונים על ההתנהגות
את ההיבט הזה צריך לפרט, משום שהפרטים שבידינו הם מן הזמן האחרון.
היום יש ביכולתנו להסביר שכל ההורמונים השונים, שהאם והעובר מפרישים במהלך השלב הראשון והשני של הצירים, עדיין לא נספגו בשעה הראשונה לאחר הלידה. לכל ההורמונים הללו יש תפקיד מפורש למלא בקשר שבין האם לבין היילוד. עד לאחרונה, עדיין לא חשדו אפילו שישנה להורמונים הללו השפעה על ההתנהגות.
ההורמון החשוב ביותר שמשתתף בפיסיולוגיה של הלידה, הוא ללא-ספק האוקסיטוצין. ההשפעות המכאניות שלו ידועות מזה זמן רב (התכווצויות הרחם לשם לידת התינוק והוצאת השליה, וכן התכווצויות התאים המיוֹ-אפיתליאליים שבשדיים לשם רפלקס פליטת החלב). פּראנג’ (Prange) ופדרסן (Pedersen) הדגימו לראשונה את ההשפעות ההתנהגותיות של האוקסיטוצין בשנת 1979, בניסוי בחולדות: הזרקה ישירה של אוקסיטוצין למוח של חולדות “בתולות” גרמה להתנהגות אימהית. הניסוי הניח את היסודות לדור חדש של מחקרים. אפשר לסכם את תוצאותיהם של מאות מחקרים כאלה במשפט אחד או בשניים: אוקסיטוצין הוא הורמון אלטרואיסטי טיפוסי.
הוא מעורב בכל פּן של אהבה שעליו יחשוב מישהו.
הנתונים האלה נראים חשובים, כשאנו יודעים שעל פי מחקרים שנערכו בשוודיה, שלנשים ישנה היכולת להגיע לשיא הגבוה ביותר האפשרי של אוקסיטוצין, וזאת אחרי לידת התינוק ולפני יציאת השליה. כמו בנסיבות אחרות (כמו, לדוגמה, בעת מגע מיני או בזמן ההנקה) הפרשת האוקסיטוצין תלויה מאוד בגורמי הסביבה. הדבר קל יותר אם המקום חם מאוד (כך שרמת ההורמונים ממשפחת האדרנלין היא נמוכה ככל האפשר).
קל יותר גם אם לאֵם אין שום דבר אחר לעשות, מלבד להביט בעיני התינוק ולהרגיש את מגע-העור שלו בלי שום הסחת-דעת. האופן שבו מופרש האוקסיטוצין יש בו מרחב עצום למחקר. כדי להיות יעילה, צריכה הפרשת האוקסיטוצין להיות פועמת: ככל שתדירות הפעימות עולה, כך רבה יותר יעילות ההורמון.
אוקסיטוצין איננו מופרש אף פעם לבדו. הוא תמיד חלק מאיזון מורכב של הורמונים. זוהי הסיבה לכך, שלאהבה פנים רבות. במיוחד במקרה של השעה שלאחר הלידה, בתנאים פיסיולוגיים, השיא הגבוה של האוקסטוצין קשור לרמה גבוהה של פרולקטין, שמוכר גם כ”הורמון האימהוּת”. זהו המצב האופייני ביותר של המרצת האהבה לתינוקות. אוקסיטוצין ופרולקטין משלימים זה את זה. זאת ועוד: אֶסטרוגנים מפעילים את קולטני האוקסיטוצין והפרולקטין. אנו חייבים לחשוב תמיד במונחים של איזון הורמונאלי.
בשנת 1979 גם הוכח שבזמן הצירים והלידה, מפריש גוף האם הורמונים דמויי-מורפין. הפרשת האנדורפינים הזו מתועדת היום היטב. בשנות השמונים הראשונות במאה שעברה, למדנו שגוף התינוק מפריש אף הוא אנדורפינים משלו בתהליך הלידה, והיום אין כל ספק שבמשך זמן מסוים לאחר הלידה, האם והתינוק שניהם מוצפים בחמרים מרגיעים. יכולתם של החומרים המרגיעים הללו ליצור מצב של תלות, מוכרת היטב ולכן קל כל-כך לחזות מראש כיצד סביר שתתחיל ותתפתח “תלות” − או קשר רגשי.
אפילו להורמונים ממשפחת האדרנלין (שלעתים נחשבים להורמוני תוקפנות) יש תפקיד ברור למלא באינטראקציה של האם והתינוק מיד לאחר הלידה. במהלך ההתכווצויות האחרונות שלפני הלידה, רמת ההורמונים האלה בגוף האם מגיעה לשיא. לפיכך, בתנאים הפיסיולוגיים, מיד כאשר מתחיל “רפלקס פליטת העובר” לפעול, נוטות הנשים להיות זקופות, מלאות אנרגיה ועם צורך פתאומי לאחוז במשהו או במישהו. לעתים קרובות הן צריכות לשתות כוס מים, ממש כמו שמרצה עשוי לעשות בהופיעו לפני קהל-מאזינים רב. אחת התוצאות של הפרשה כזו של אדרנלין היא שהאם ערנית כאשר התינוק נולד. חִשבו על היונקים בטבע, ואז נוכל להבין היטב כמה רבה התועלת שיש לאם היולדת כשיש לה מספיק אנרגיה − או תוקפנות − להגן על הרך הנולד אם יתעורר הצורך. התוקפנות היא היבט אחד של אהבת-האם. ידוע גם שלתינוק ישנם מנגנוני הישרדות משלו, במהלך התכווצויות-הדחיפה האחרונות, וגופו מפריש הורמונים משלו, ממשפחת האדרנלין.
זרם של נוראדרנלין מאפשר לעובר להסתגל לחמצן הפיסיולוגי, המיוחד לשלב הזה בלידה. ההשפעה הנראית לעין של הפרשת הורמון זה, היא שהתינוק ערני בזמן הלידה, עיניו פקוחות ואישוניו מורחבים. האימהות האנושיות מוקסמות ונהנות מן המבט של תינוקותיהן שזה-עתה נולדו. זה כאילו היה התינוק נותן אות, ונראה שוודאי שקשר העין-בעין האנושי הוא תכונה מיוחדת וחשובה, בתחילת היחסים של האם והתינוק האנושיים.
התפקיד, המורכב מאוד, של ההורמונים ממשפחת האדרנלין-הנוראדרנלין, באינטראקציה של האם והתינוק לא נחקר במשך זמן רב. מספר קטן של ניסויים בבעלי-חיים סללו דרך למחקרים נוספים. עכברים שחסרים את הגן האחראי לייצור נוראדרנלין, נוטשים את גוריהם מפוזרים, ללא ניקוי וללא מזון, אלא אם כן הזריקו להם, בעת ההמלטה, סם שמעורר הפרשת נוראדרנלין.
מן ההיבט ההורמונאלי, נראה בבירור שהמיניות סגרה מעגל שלם. בכל האפיזודות השונות שבחיי המין שלנו, מופרשים אותם הורמונים ונוצרים מחדש תרחישים דומים. לדוגמה, במהלך המגע המיני מפרישים שני בני-הזוג − הזכר והנקבה − אוקסיטוצין ואנדורפינים. זוהי תחילתו של קשר אשר עוקב אחר דגם זהה לקשר של האם והתינוק, בשעה הראשונה לאחר הלידה.
הידע שברשותנו היום, על ההשפעה שיש להורמונים השונים שמשתתפים בתהליך הלידה על ההתנהגות, עוזר לנו לפרש את המושג של תקופת-רגישות שבו משתמשים האתולוגים. ברור שכל ההורמונים שמופרשים בגוף האם ובגוף התינוק במהלך הצירים והלידה, אינם נעלמים מיד. ברור לנו גם שלכל ההורמונים הללו ישנו תפקיד מיוחד, שהם ממלאים אחר-כך במגעים של האם והתינוק.
היבט 3: נקודת המבט של האתולוגים
אתולוגים מתבוננים בהתנהגותם של בעלי-חיים ושל בני-אדם. לעתים הם חוקרים התנהגות אחת אצל מספר מינים שאין קשר ביניהם. הם היו המדענים הראשונים שטענו, שבמונחים של הקשר של האם והיילוד אצל הציפורים והיונקים, ישנה תקופה קצרה אבל מכריעה מיד לאחר הלידה, אשר אין אפשרות לחזור עליה לעולם. הארלו (Harlow) חקר במיוחד את תהליך ההתקשרות הזה אצל פרימאטים.
חשיבות הגישה האתולוגית מתגלית בהדרגה, לאחר התגלית האחרונה בתחום השפעת ההורמונים שמשתתפים בתהליך הלידה, על ההתנהגות.
קשה לערוך מחקר אתולוגי של השעה הראשונה לאחר הלידה אצל בני-אדם, משום שהתהליכים הפיסיולוגיים סובלים משגרה של הפרעות. עם זאת, הדבר אפשרי בנסיבות לא-רגילות. תארו לעצמכם אישה שילדה בשירותים שבביתה, בזמן שבעלה יצא לערוך קניות. היא נמצאת במקום חם מאוד וחשוך למדי. היא איננה מרגישה כלל שמתבוננים בה. עם זאת, מהסדק שנשאר בדלת אפשר להבחין במתרחש מדי פעם בפעם.
מצירוף של מה שנלמד מסיפורים דומים אחדים, נוכל לתאר התנהגות סטראוטיפית. ראשית, האם מביטה בין רגליה של התינוקת שלה. לאחר זמן מה היא מעזה לגעת בה בקצות האצבעות. אזי היא נעשית נועזת יותר ויותר, ורוצה לחבק את התינוקת שלה בזרועותיה. בשלב הזה, רוב הנשים כאילו מרותקות לעיניים של התינוק.
היבט 4: השעה הראשונה כתחילתה של ההנקה
הייתה תקופה, לא לפני זמן רב כל-כך, שבה לא היינו חושבים שהשעה הראשונה לאחר הלידה היא הזמן שבו אמורה ההנקה להתחיל. דמיינו תינוק שנולד בבית לפני מאה שנה. חבל הטבור נחתך מיד. אחר-כך רחצו את התינוק, הלבישו אותו והראו אותו לאם לפני שהניחו אותו בעריסה. המעשייה הבאה תעזור לנו להבין עד כמה מעודכנת נקודת-ההשקפה הזו. בשנת 1977, בוועידה בנושאי מחלות פסיכוסומאטיות, גניקולוגיה ומיילדוּת שהתקיימה ברומא, הצגתי מאמר על אודות הביטוי המוקדם של רפלקס ה”חיפוש”
(rooting).
אני תיארתי בפשטות את התנאים האידאליים, אשר יניחו ליילוד למצוא את השַד, במהלך השעה הראשונה לאחר הלידה. איש מבין הרופאים-המיילדים ורופאי הילדים שנכחו באותו מושב, לא יכול היה להאמין שילוד-אנוש יהיה מסוגל למצוא את השד כבר בשעה הראשונה אחרי שנולד.
היום יודעות רוב המיילדות שהיילוד האנושי מתוכנת בידי הטבע למצוא את השד כבר בשעה הזו. יתר על כן, אפשר להבין שבתנאים פיסיולוגיים, כאשר היילוד מוכן ובשל למצוא את השד, האם נמצאת עדיין במצב של איזון הורמונאלי מיוחד. היא עדיין מצויה ב”כוכב אחר”. היא עדיין מוּנעת במידה רבה על-ידי אינסטינקטים. היא יודעת כיצד להחזיק את התינוק שלה. אצל בני-האדם, ההנקה היא אפשרות אינסטינקטיבית − במהלך השעה שלאחר הלידה. אחר-כך ישנו מקום להדרכה, לחיקוי ואפילו לסגנון.
היבט 5: השעה הראשונה והסתגלות של חילוף-החומרים
כל עוד נמצא העובר ברחם, עומדים חומרי המזון ובייחוד הדלק החיוני גלוקוזה לרשותו, ובאופן רצוף, דרך חבל הטבור. מיד לאחר הלידה, חייב היילוד להסתגל להספקת מזון לא-רצופה. היכולת הנפלאה של הרך הנולד, להגיב על רמה נמוכה באופן משמעותי של גלוקוזה, נחקרה לעומקה בידי מ’ קורנבלאת (Cornblath) בארה”ב ובידי ג’יין הודון (Hawdon), לורה דרוי
(Derooy) וסוזן קולסון (Colson) בבריטניה (1).
היבט 6: נקודת-המבט של הבקטריולוגים
בעת הלידה, נקי היילוד מחיידקים. שעה מאוחר יותר, ישנם מיליוני חיידקים אשר מכסים את הקרומים הריריים של גופו. להיוולד פירושו להיכנס לעולם של חיידקים. השאלה היא: אילו חיידקים יהיו הראשונים שיתיישבו בגוף התינוק? בקטריולוגים יודעים שהמנצחים במרוץ הם אלה שישלטו בשטח. סביבת החיידקים של האם כבר מוכרת וידידותית מבחינתו של הרך הנולד, משום שהאם ותינוקה חלקו את אותם נוגדנים (IgG). במילים אחרות, מנקודת המבט של הבקטריולוג, גור-האדם שאך-זה נולד צריך להיצמד בדחיפות לאדם אחד בלבד − לאמו. אם נוסיף שצריכה מוקדמת של קולוסטרום תסייע ליצור פלורה אידאלית במעיים, אין ספק שמנקודת מבטו של הבקטריולוג, השעה שלאחר הלידה היא תקופה קריטית שיש לה השלכות על כל משך-החיים. אפשר להציג את הפלורה שבמעיים שלנו כצד באישיות שלנו, שלא נוכל לשנותו בקלות מאוחר יותר בחיינו.
היבט 7: התנעת התהליך של ויסות החום
בהיות העובר ברחם, לא הייתה לו שום הזדמנות להתנסות בשינויי טמפרטורה (חוץ ממקרי מחלה של האם שמלווה בחום). שוב מתגלות הדקות הראשונות שלאחר הלידה, כהפסקה של הרציפות. מכיוון שהמנגנונים של ויסות החום עדיין אינם בשלים בעת הלידה, ישנן סיבות תאורטיות לדאגה בעניין האפשרות של יתר-חום של האם בזמן זירוז-הצירים, אשר נגרם על-ידי הרדמת אפידורל או על-ידי אמבטיה חמה מדי. מצבים כאלה מהווים אתגר מסוכן בפני ויסות-החום של התינוק משום שהם מגבירים את הבדלי הטמפרטורה בין הסביבה של פנים-הרחם לבין הסביבה שמחוצה לו.
היבט 8: הסתגלות לכוח הכובד
במהלך השעה הראשונה, נוצרת התייחסות חדשה לכוח הכובד. העצבים באוזן הפנימית, אשר אחראים לשווי המשקל, מוליכים פתאום אל המוח שטף חסר-תקדים של אותות מהתעלות העגולות-למחצה, מהנאדונים ומהשקיקים (2).
היבט 9: הגישה האתנולוגית
האתנולוגיה ביססה את עצמה כמדע על-ידי פרסום מאגרי מידע. המידע שעוסק בהריון, בלידה ובשעה הראשונה שלאחריה הוא זמין ונוח לשימוש.
ברוב התרבויות נפוץ הנוהג להפריע את המגע ראשון של האם והתינוק, במהלך השעה הראשונה לאחר הלידה. האופן הנפוץ והמעניין ביותר הוא פשוט להפיץ אמונה, כמו האמונה שקולוסטרום הוא רעיל או מזיק לתינוק ואפילו חומר שיש לסחוט ולהשליך. אמונה כזו קובעת שמיד לאחר הלידה, אסור שהתינוק יהיה בזרועותיה של אמו. הדבר אומר טקסים כמו הטקס של חיתוך חבל-הטבור באופן מיידי. אפשר להפריע למגע הראשון של האם והתינוק במיני טקסים רבים אחרים: רחיצה, שפשוף הגוף, בגד מהודק היטב, קשירת רגליים, “עישון” התינוק, ניקוב תנוכי האוזניים של התינוקת, פתיחת דלתות בארצות הקור וכדומה.
יקצר המצע מלהציג מחקר שיקיף את כל המאפיינים של מספר גדול של תרבויות, בעניין האופן שבו הן קוראות תיגר על אינסטינקט ההגנה האימהי במשך התקופה הרגישה שלאחר הלידה. עם זאת, מסקירה חטופה של הנתונים שישנם תחת ידינו, אפשר להסיק מסקנה פשוטה: ככל שגובר הצורך החברתי בתוקפנות וביכולת לקפד חיים, גוברות ההפרעות מצד הטקסים והאמונות בתקופה שמסביב ללידה.
אם ההפרעה למגע הראשון של האם והתינוק, והפצת תירוצים כמו האמונה שקולוסטרום הוא מזיק הן כה נפוצות, פירוש הדבר הוא שההתנהגויות הללו נשאו אתן יתרונות מן האבולוציה.
לאחר שחיברנו והבאנו בחשבון את כל ההיבטים שמצביעים על חשיבות השעה הראשונה לאחר הלידה, ולאחר שהתייחסנו לאמונות ולטקסים שלפני הלידה, נוכל עכשיו לטעון שהסביבות התרבותיות מעוצבות במידה רבה במהלך השעה הראשונה שלאחר הלידה. עתה נוכל לשקול את השעה הזו בהקשר של החברות המודרניות שלנו.
היבט 10: גישת הרופאים-המיילדים
כל השיקולים הללו היו נחוצים לפני שהתבוננו בשעה שלאחר הלידה בהקשר של החברות המודרניות שלנו. בחברות האלה, הבקרה התרבותית בלידה היא בעיקרה בקרה רפואית.
מן הספרות הרפואית ומספרי הלימוד מתברר שבחוג הרופאים-המיילדים נשאלת השאלה: “כיצד אתם מטפלים במה שנקרא השלב השלישי?”. כתבי עת רפואיים מפרסמים מדי תקופה מחקרים מבוקרים, אקראיים, מוצעים שמשווים דרכים שונות ל”טיפול” בשלב השלישי. המטרה היא רק לאמוד את הסיכון של דימום לאחר הלידה. המחקרים האלה נערכים במחלקות-יולדות גדולות. דוחות המחקר כולם משתמשים בהגדרה שלילית של “טיפול תוך כדי ציפייה” (כגון ללא שימוש בסמים לכיווץ הרחם, או חסימת חבל הטבור באטב). הגורמים אשר יכולים להקל ממש את הפרשת האוקסיטוצין אינם נכללים בדוחות הללו. תוצאות הניסויים האלה הוליכו לנוהל השגרתי של הזרקת חומרים אוקסיטוציניים לגופן של כל היולדות, ממש בזמן לידת התינוק. חומרים כאלה בולמים את הפרשת ההורמון הטבעי ויתרה מזו, אין להם כל השפעה על ההתנהגות. את התוצאות של שִגרות-המיילדוּת האלה יש לשקול במונחים של ציוויליזציה.
היבט 11: גישת המיילדוֹת
מיילדות מסוימות יכולות עדיין לעסוק במיילדוּת האותנטית. כלומר, הן אינן שבויות בידי הנחיות ונהלים קפדניים. הן יכולות למלא את תפקידן ולשמור על התהליכים הפיסיולוגיים. הדאגה העיקרית של מיילדות כאלה, מיד לאחר לידת התינוק, היא ההפרשה של כמות-שיא של אוקסיטוצין בגוף היולדת, משום שזו נחוצה לשם היציאה הבטוחה של השליה ומשום שהאוקסיטוצין הוא הורמון-האהבה.
תחילה הן מבטיחות שהחדר יהיה חם מספיק. לעולם אין היולדות מתלוננות במהלך השלב השלישי שחם להן מדי. אם הן רועדות, פירושו של דבר הוא שהמקום איננו חם מספיק. במקרה של לידת-בית, המכשיר החשוב היחיד שצריך להכין הוא תנור-חימום נייד שאפשר להפעיל בכל מקום ובכל זמן, ושיוכל לשמש לחימום מגבות או שמיכות. היעד השני שלהן הוא שאין מפריעים לאם בשום אופן בזמן שהיא מתבוננת בעיני התינוק ומרגישה את מגע-העור שלו.
ישנן אין-ספור דרכים להפריע לאם ולתינוק בשלב הזה, וניתן להימנע מכולן. אפשר להפריע ליולדת אם היא מרגישה שמתבוננים בה או מכוונים אותה, משום שמישהו מדבר לידה, משום שמישהו מן הצוות רוצה לחתוך את חבל הטבור לפני יציאת השליה, משום שהטלפון מצלצל, משום שנדלקו האורות פתאום וכיוצא באלה. בשלב הזה, לאחר לידה בתנאים פיסיולוגיים, נמצאת היולדת במצב מיוחד של מודעות, כאילו הייתה ב”כוכב אחר”. הנאו-קורטקס שלה נמצא עדיין במנוחה, פחות או יותר. הסיסמה צריכה להיות “אל תעירו את האם !”.
היבט 12: הערה על אודות מדיניות
יש היגיון בכך, שחקר השלב השלישי בלידה מן ההיבט הלא-רפואי גורם לאנשים רבים − ובמיוחד לרופאים − הרגשת אי-נוחות. כל דֵעה חיובית, אשר עשויה לגרום לנו שנשקול מחדש את התנהגותנו במהלך פרק-זמן קצר זה, מזעזעת את אושיות היסוד של תרבותנו. המחקר רשאי להיות לא-תקין מבחינה פוליטית. מחקר לא-תקין פוליטית כולל היבטים מסוימים של “חקר הבריאות הראשונית”, ובמיוחד מחקרים שבודקים את התוצאות לטווח-ארוך של האופן שבו אנו נולדים. הקהילה הרפואית ואמצעי התקשורת שומרים מרחק מממצאי המחקרים החשובים האלה − בעניינים ברומו של עולם כמו עבריינות של קטינים, התאבדות של בני-נוער, התמכרות לסמים, אנורקסיה נרווזה, אוטיזם וכך הלאה − למרות פרסומם בכתבי-עת רפואיים או מדעיים בני-סמכא.
